הבלוג של לבנה כותבת ומספרת

  כֹּל לֵילוֹתַיי נְעִילָה מאת: לבנה מושון בְכל לַיְלָה אנִי יְשֵנָה עִם אֱלוֹהִים, צוֹלֶבֶת אוֹתוֹ בְמַסְמֵרִים אֵל לִבִּי הַעֵר, צוֹרֶבֶת אֵת שְמוֹ עַל כַּפוֹתַיי, הוּא כְּתָמִים בְּעוֹרִי, הוּא מִכְתָמִים בִּלְשוֹנִי, תּובַעַת שַיַעֲשֵה נְכוֹנָה אֵת יוֹמִי וְעוֹד יוֹתֵר אֵת לֵילִי, מִתּוַכַחַת, מִתְנַצַחַת, צוֹעֶקֶת בִּתְרוּעָה, לְלֹא בּוּשָה, בְּאֵין סוֹף שְׁבָרִים וּבְּלִי בִּגְדֵי לָבַן, שֶיִהְיֶה חַלוֹמִי מִתְמַמֵּש, שֶיִהְיֵה רְצוֹנִי תַלוּי מִלְפַנָיו, שֶלֹא יְיַסְרֵנִי ...

  הָעִיר הַאֲסוּרָה  מאת: לבנה מושון אֱל הַיָם, לוֹחֶשֶת בְּשֶקֶט, בְּשוּם פָּנִים לֹא צוֹעֶקֶת, מַשְהוּ גָּדֹול וְּמַאַָיֵּים מִתְקרב, מראהו מבועת, צורתו נסְעֶרֶת; היא בראי נִשְקֶפֶת. רוֹצָה לגעת בְּנִגְעֵי העיר האֲסוּרָה – רבבות נשימותיה האזרחיות מתירות לה, אך לבה המפרפר אינו נוטל לעצמו מרחב מחיה שכזה מפני כבוד הזולת, מפני רתיעת הזולת, מפני לעג הזולת, מפני נוקשות סדרי עולם, מפני התחסדות ...

        מאת: לבנה מושון בכל יום אני שואלת את עצמי אם אני אוהבת אותי כמו שאתה אוהב אותי, מחמדי, ואלמלי באת לעולם יתכן שהייתי אוהבת את עצמי פחות מהכמות הקצובה בחוק האלוהי לברואיו, שממנה ומטה אין זכאות לסל החיים, ואלמלי נאחזתי בשורשי שערותיך הייתי שמוטה בתחתית הבוצה של אובדני; כעת אני חיה מרגע לרגע שמשהו מאהבתך אלי ידבק בקרקעית נשמתי ואתחיל לפתע ...

        הרוח בערבי הנחל   מאת: לבנה מושון בדרך לשרון חצב הבקיע את פריחתו, חולד הרעיד תלולית תחוחה במדשאה. ילדה תמה רוקמת במחשכים חלומות מסתיו יומה.  די לבכות, מון פטי, סבא מחזיק כף יד על לחייך המתוקה, שוחה בעומק התכלת של בכייך שנדם, הכינותי מזוודה, שרי, נצא לפגוש את הרוח בערבי הנחל…            

       מאת: לבנה מושון א' אלוהיי, איך ניתבת-זימנת שמונה קליעי דום-דום לנקב את צדי השמאלי. חולשה באצבעותיי, חולשה בברכיי, גופי המדמם אינו נושא אותי בזרועותיו. מישהו סוחב אותי על גבו במערומיי, מאה פרסות הרחק משאיפת חיי, יודע גם יודע שככל שאני מתעקש אחריה היא חומקת מעיניי, נחשקת בגלל כוחה, משחקת בי, מהתלת ביומי, לועגת לחיי, שייכת לאחר ואין ...

  מאת: לבנה מושון  בנעלי גומי פוסעת למרגלות המדרכה. קרוב לשפה עורבני מדדה, מדביק צעדיי, כחול אהבה בנוצותיו; זוגתו הסומאה נוהה אחריו, באשר ילך – תלך; באשר ילון, תלון; אלוהיו – אלוהיה. הרי לכם תמונה: שלושתנו צועדים בסך. פרחי בוהנייה נושרים בריחוף קל.  מצפצופו המעושן בוקעת אלי לחישה, קחי אותי איתך. ראשי מסובבת לרגע, צחוק אני שומעת ממרחק. מעבר לכתפי פני אהובי ...

      מאת: לבנה מושון   איש הולך בשדה ריק, כמעט חשיכה, מוצאי תשעה באב. במעגלים הולך, ללא אחיזה, ידיו נפרשות לצדדים, נאספות רפויות אל מותניו,  יורדות מכות בירכיו. ציציותיו רוחצות ברוח, זקנו אפרפר. חורבן, נוהם לריבונו של עולם, חורבן. רצועת אור דקיקה נמוגה, נמסכת בעלטה. איש הולך בשדה ריק, מדבר עם בוראו. מבקש רפואה לבתו, מבקש שלום עם ...

      מכתבים מגבעת הזבל, הוצאת כתר, אוגוסט 2008 (זוכה פרס אקו"ם לספרות ילדים) מאת: לבנה מושון יחיאל גדל במשפחה קשת יום. אביו שתיין, שאינו מבחין ביו יומו ללילו. יחיאל חולם על אב אחר, איש חם ונקי, שנושא את השם ארוין. על גבעת הזבל הוא מוצא מעטפות ריקות ממנו, ומתנחם בכך שהוא קיים אי שם. יחיאל חווה אסון, שלאחריו מתהפך ...

  מאת: לבנה מושון                  לקרנית גולדווסר פנה לי מקום בגופך, לא חשוב היכן, בכל אתר, בכל קפל דם, מקום לחיק, מקום למילה, מקום לתפילה, מקום אתה על יד, מקום לרגע איתך, מקום אבין כי נגמר; פנה לי זמן, לא חשוב מתי, בכל יום, בכל תזוזת מחוג, זמן לחיבוק, זמן לדיבור, זמן למבט, זמן למחנק, זמן לשתיקה, זמן לקריסה – קריעה היא תוגת עולם. פנה מקום וזמן, יקר, במסע אני איתך ולבד.

      מאת: לבנה מושון בעל כנף, על עץ מכנף, מדבר אלי, מזהה סימני שאלה בסוף פסוקיו, כמו סלסול ערבסק ונקודה. מה הוא מזמר נוגות, מין פזמון חוזר, שהולך ומתקצר מעת לעת, מאבד תו ועוד תו, עד שנותר ציוץ בודד ובו הברה אחת; את, את, את.