הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מכתבים מגבעת הזבל, הוצאת כתר, אוגוסט 2008
(זוכה פרס אקו"ם לספרות ילדים)
מאת: לבנה מושון
יחיאל גדל במשפחה קשת יום. אביו שתיין, שאינו מבחין ביו יומו ללילו. יחיאל חולם על אב אחר, איש חם ונקי, שנושא את השם ארוין. על גבעת הזבל הוא מוצא מעטפות ריקות ממנו, ומתנחם בכך שהוא קיים אי שם. יחיאל חווה אסון, שלאחריו מתהפך גורלו. ארוין כותב לו מכתבים של ממש ונכנס לחייו באופן מפתיע.
3 קטעים מתוך הספר:
א
הכי אני שונא כשאמא שולחת אותי להחזיר את האיש המבולבל מבית הקפה הביתה. הוא מסריח וחמוץ, אבל אין לו בכלל ריח של קפה, והפנים שלו מלאות קוצים. אני מוצא אותו יושב בכסא, הגב שלו שעון לאחור על הקיר, הראש שלו מתנדנד מצד לצד. תכף אני רואה שלא אכפת לו כל כך ממני.
מרקו, בסינר לבן ארוך, צועק מאחורי מזנון העוגות שלו:"עמרם טובים, באו לקחת אותך. מספיק להיום, לך הבית. הילד מחכה." אבל הוא לא עונה ולא זז. "קצת שתוי, יעבור לו," אומר לי מרקו בשקט, ובקריצה.
אני עומד ומחכה, ורק קצת מושך לאיש את היד; בהתחלה חלש, אחר כך יותר חזק. בסוף אני מנער את היד בכוח. "בוא," אני אומר לו, "בוא כבר. אמא אמרה שתבוא." אני מרגיש שהגרון שלי נחנק. מרקו מרחם עלי ומביא לי כיסא."שב," הוא מציע, "תיכף הוא יקום, תן לו זמן." הוא מוציא מהכיס שלו עוגייה יבשה ונותן לי. "תאכל בינתיים, ואל תדאג, בסוף הוא יקום."
קשה לי לחכות, ואני מושך לו ביד, אבל בלי לדבר. אחרי עשרים טלטולים מתחיל האיש המבולבל לצחוק. צחוק גבוה ומתגלגל. הפה שלו נראה כמו כדור שחור ריק, כי אין לו בכלל שיניים. על הלחיים שלו יורדים שבילים ארוכים של עור מקומט.
"יחיאל, יא-איבני…מה אתה עושה לי?" הוא צוחק, ואני כמעט פורץ בבכי, כי הרי אני לא הבן שלו. אני לא עונה ובולע את הבכי. כל הזקנים מסביב מסתכלים עלי בעיניים מלאות דם. גם הם נראים מבולבלים, אבל פחות ממנו. אני מוריד את הראש ולא מסתכל עליהם.
ברחוב האיש נופל עלי כל הדרך, ולוקח ממני את אויר הנשימה. שעה לוקח לנו להגיע הביתה. בדרך הוא מקיא – ואני מוציא ממחטה מלוכלכת מהכיס שלו ומנגב אותו, או שהוא מתגלגל על הארץ, אפילו כמה פעמים. אנשים שעוברים לידינו ממהרים לעזור לי להרים אותו. אני מרגיש חום בפרצוף ומוריד את הראש. "מסכן," הם אומרים לי ונוגעים לי בגב, או בראש או בכתף. אני שונא שנוגעים בי, בייחוד בראש או בכתפיים, אפילו נגיעות טובות. "למה נותנים לילד בגילך לעשות את העבודה הזו?" מתפלאים האנשים ברחוב.
ב
ניגשתי לערימת הזבל, ומצאתי מעטפה מארוין. היא הייתה עבה ,לחה מהגשם, מלאה בכתמי דיו ולא נראתה כמו תמיד. בכל זאת הכנסתי אותה לכיס, והלכתי לגינה הציבורית. ישבתי על הספסל, פתחתי את המעטפה והידיים רעדו לי מרוב הפתעה. היה שם מכתב קצר בעברית! השם שלי היה כתוב בו, וגם:"יחיאל שלום, מה שלומך? אני מקווה שאתה לומד יפה. אני הולך כל יום לעבודה וחושב שיש בארץ ישראל ילד שקוראים לו יחיאל. אני שואל את עצמי אם הוא שמח, אם הוא מאושר, מה הוא עושה כעת, על מה הוא חושב, איזה חלומות יש לך ומה מציק לו. מה שלום אמא שלך? ואחותך? אני שומע עליך דברים טובים, ממני ארוין בלומברג, ניו יורק."
התפלאתי על המכתב. הייתה לי הרגשה מוזרה. ארוין היה משחק דמיוני ששיחקתי ביני לבין עצמי. איך ארוין ידע עלי? האם ארוין יכול לקרוא ממרחקים את המחשבות שלי ולענות עליהן? מי סיפר לו דברים? מי כתב את המכתב?
מרוב מבוכה חזרתי לערימת הזבל, והסתכלתי טוב-טוב. ובאמת הייתה שם עוד מעטפה. חשתי כמה מוזר שלא ראיתי אותה קודם? גם בה היה מכתב. קראתי אותו, והמכתב השני היה מפתיע עוד יותר מהראשון. "יחיאל שלום, אל תהיה עצוב. החיים מלאים הפתעות מוזרות. ללמוד ולגור בפנימייה זה לא הדבר הגרוע ביותר. כשהייתי צעיר גם אני למדתי במקום רחוק והצטיינתי בלימודים. בפסח אבוא לישראל. אפגוש אותך במאפייה של ברוך. תשמור על עצמך, ממני ארוין בלומברג, ניו יורק."
ג
באותו לילה לא עצמתי עין. מחר יתגלה השקר שלי. ברוך יידע ששיקרתי. ארוין יגיד שהוא לא מכיר אותי, ואני אצטרך להגיד שהמצאתי את כל העניין, וזה יהיה הסוף שלי במאפיה. מעכשיו לא יהיה לי אומץ לבקר במאפייה של ברוך.
ניסיתי לדמיין אותו: איש גבוה, עם שיער בהיר, לבוש חליפה כחולה ועניבה אדומה, נועל נעליים לבנות. חשבתי שאם הוא יראה את הבגדים העניים שלי, את השיער המסולסל, את הבטן המסורבלת שלי, הוא יצטער שבא ממקום כל כך רחוק בשביל מישהו שנראה כמוני.
חזרתי ואמרתי לעצמי שהכל דמיוני. המעטפות, המכתבים. ממילא אני לא שווה כלום, לאף אחד לא אכפת ממני, ואף אחד לא יבוא לפגישה לכבודי.
אחר כך חשבתי שאם ארוין הגיע לארץ בגללי, איך אברח ממנו?
לאט לאט נרגעתי קצת. תכננתי מה אגיד לו. אדבר בתקיפות ואעמיד תנאים. אגיד לו, שאם הוא בטלן ולא עובד, אם הוא לא יודע לדבר יפה ולא יודע לעזור בשיעורים, אם הוא רק יושב כל הזמן עם בקבוק באיזה בית קפה אמריקאני, מדבר שטויות וצוחק, כדאי שלא יבוא בכלל לפגישה. ולפני שאשכח, כדאי שאזהיר אותו, שאם הוא ימכור אותי לאנשים ברחוב, הוא יקבל עונש קשה משמים – כי כך קורה למי שעושה דבר כזה…
נרדמתי, לא יודע איך.
מכתבים מגבעת הזבל, הוא ספר לבני 11 ועד 80 שייצא לחנויות בתוך חודש.
לבנה!!!!!!!!!!!!!
מזל טוב! על פרס אקו"ם, על צאת הספר, על הקטעים המרגשים מתוכו.
אני שולח לך נשיקה וברכת הצלחה!
יש לי דמעה בשבילך, שחר-מריו. תודה.
מברוק ,לבנה! ובהצלחה עם הספר הטקסט יפה ורגיש והשפה אותנטית ומותאמת לדמות
לבנה,
ברכות על הפרס.
ואוו לבנה, איזה יופי, ניפלא, מזל טובבבבבבבבבבב, שמחה גדולה, והטקסט מרגש, אשתה לכבודך ולכבוד היצירה.
לאורה, נשתה ביחד, תודה!
תודה למברכיי, לחנה טואג ולגיורא לשם, יגיע כפיך כי תאכל.
מסקרן לקרוא עוד, ושיהיה בהצלחה עם הספר, לבנה!
תודה, אמיר.
לבנה
יפה ומרגש. בבקשה פרסמי כאן עוד קצת.. או אולי בעצם אדיף שאקרא את הספר… מזל טוב לפרס
תודה לאיריס, אם תגדל הסקרנות אולי אפרסם עוד קטע.
גם אני סקרנית. מאוד נוגע ללב רגע הטלטול ופניית האב אל בנו. מזל טוב.
לסמדר, לכל אדם שמורה זכות ההולדה, אך אוי לילדים שצריכים להתמודד עם מולידיהם העלובים; תודה על הברכה.
האמיני לי שאני יודעת. אני מכנה זאת ההשראה של חיי.ועדיין, כזהו ליבי, נמשך אל העלוב, גם אם אינו "ראוי". מקווה שלא פגעתי בתגובתי. לטעמי בזה כוחו של הקטע שקראתי, יכולתך לעורר הזדהות עם הדמויות.
זה בסדר שהלב נכמר, העלוב הוא קורבן של אופיו החלש ונסיבות חייו, גם הוא ראוי לחופן רחמים ויד מושטת. הספר עצמו איננו שיפוטי, הוא מתאר מציאות מתגלגלת מבלי למשוך לעמדה כזו או אחרת, וזה היה, אגב, אחד מנימוקי השופטים לפרס.
איזה מזל לבנה שאני עומד בטווח הגילים.
ברכות ותשואות על הקטעים היפים ועל הפרס. עד 120
כתר לראשך:)
תודה, משה, יש סיכוי שתמצא בספר נושא שבנפשך הוא.
לבנה, מרגש. וגם מסקרן. מה יהיה עם ארוין.
ברכותיי. לפרסום המתרגש ולפרס.
לארוין יש סיפור חיים משלו שמגלגל אותו- ולא במקרה – לעבר הילד…תודה למירה.
מזל טוב על הפרס! נהניתי מאוד לקרוא את הספור, אוהבת ספורי ילדים{גם כותבת כמובן} אקנה אותו לכשיצא! מחכה {נתת לי אומץ לפרסם בבלוג ספור ילדים.
האמת, שאני מכירה אותך ואת ספרייך ככותבת לילדים. יעל בן ברוך, איתה אני בקשר, סיפרה לי עלייך. נפגשנו לפני שנה בקיץ, בזימון של משרד החינוך את סופרי הילדים במסגרת פרוייקט סופר-אורח (את ממשיכה גם בתשס"ט?) וכן, צריך לפרסם גם פה משהו לילדים מדי פעם. ותודה על הברכות.
נכון ראיתי אותך שם,אני כמובן מכירה אותך ואת ספריך, חשבתי שאת לא.אני ממשיכה בסופר אורח, את?
כן, ממשיכה. הייתה לי שנה מאוד מרתקת. לפני שבוע הופעתי אפילו לפני אסירים בכלא אוהלי קידר בדרום. לא חשבתי שאני יכולה לעניין 45 גברתנים, חלקם הגדול בני מיעוטים ומתקשי שפה אחרים. החיים מפתיעים.
לבנה
כל כך יפה… ומרגש.
אך הכיף שגם אקום חשבו שזה יפה!!!
וזה זכות
באהבה רבה טובה
טובה, אני רוצה שגם את תחשבי כך, אבל לא חייב. את חמודה.
מז"ט על הוצאת הספר והפרס. בהצלחה.
תודה לאיציק על הברכות.
לבנה, מזל טוב על קבלת הפרס ועל הספר. הקטע שהבאת הוא הקטע הפותח? פותח סקרנות לקרוא עוד.
ותתחדשי על התמונה. מבט בוחן מהצד.
לשירה, הבאתי 3 קטעים בתפזורת מתוך לב הספר (ולא מהפתיחה) כמתאבנים. הספר מכיל 133 עמודים, כולל איורים של מירה פרידמן, שהיא מהשורה הראשונה של המאיירים. תודה על עינך הבוחנת.
כל הכבוד !
אם הייתי דודה חלבית הייתי מהדהד זרלוטה מפה ועד לארם צובא.
הקטע עם השיכור, מעשה ידי אומן. הזכיר לי את השיכורים המוזרים שהייתי הולך לבקר עם אבא שלי בשכונת התקווה.
עדי יקירי, שעשעת אותי עם הזרלוטה. וניחשת היטב מאלו זכרונות עמוקים התמונה לקוחה, רק ספר לי מה חיפשת שם עם אביך? (ואני בטוחה שבסוף נגלה שאביך מכיר היטב את אבי, כך זה בשבט, לא?).
זוכר ממש במעומעם. הייתי ילד. אבא שלי נהג לקנות ירקות ופרות בשוק התקווה. הלכתי איתו ואחר-כך הלכנו לבקר מישהו שגר בדירת חדר בקומת קרקע. היתה לו גופיה, כרס, ובקבוק ערק על שולחן מתנדנד. עכשיו כשאני כותב את זה, אני קצת מזדהה איתו…
ובקשר לשבט, אני מניח שאת צודקת, יש להם את הרשת החברתית שלהם, הג"מעה האלה..
מקסים לבנה, אני מאד מתחברת לנושא וגם לכתיבה .
עלי והצליחי.
תודה אביטל.
ספר די משעמם.