"תזרום, תזרום אחי": מה היא הקשבה באמת?/ אדמיאל קוסמן

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

"תזרום, תזרום אחי": מה היא הקשבה באמת?/ אדמיאל קוסמן

יש איזה בלבול רווח באמירה הניו-אייג'ית החדשה: "תזרום", "תחיה בהווה"; הרי כל מי ששקוע בעניינים הקטנים של חייו, בהנאות הזעירות שלו, מתפאר בכך שהוא "חי בהווה" והוא איננו "נתקע" במחשבות על הרגע הבא. בכך הוא בא, כמובן, להבדיל עצמו מכל אותם "חְנוּנים" השקועים בפחדים שלהם מהעתיד.

כך היא דרכו של מעשן הסיגריות וכך היא דרכם של אוכלי הג'אנק-פוד וכן הלאה, אפשר להמשיך כאן ברשימה אינסופית של בעלי העמדה הזאת. אנשים אלה אומרים כל הזמן לעצמם ולאחרים בדרך ההתנהלות הזאת: "אני חי!" (והם, כמובן, לא).

אבל אם מתבוננים באמירות האלה שוב מגלים ש"החיים בהווה המוחלט" ברמה הזאת זהים למעשה לאופן שבו חיים ילדים קטנים, שלא מסוגלים לחשוב על העתיד בצורה ברורה; וכך, באותה מידה, גם מבוגרים, כשברגעים מסוימים הם נסוגים לעמדה ילדותית, שוקעים ב"הווה" כדי להימנע בדרך זו מלבחון את דרכם ואת התוצאות המצפות להם ממנה בעתיד.

כך באשר ליחסם לגוף וכך באשר ליחסם לנפש.

אבל האמת היא שאין שום משמעות רוחנית לסיסמא הניו-אייג'ית "להיות בהווה" (Present Moment) אם האדם סגור בעצמו באופן מונולוגי [1] – אפילו אם האדם סבור שהוא התעלה כבר לדרגת "קדוש".

יש לכך משמעות אך ורק בתוך הקשר דיאלוגי – רק כאשר האדם מסוגל לשים בצד את עצמו ולהיפתח לאחר [2] – אזי באמת הוא נדרש להיות ב"הווה מוחלט".

זהו המובן העמוק של המונח "הקשבה" – שאיכשהו תמיד משתמשים בו לא-נכון, כמטבע זול מדי, בשפת היומיום [3].

אך למי ששקוע באגו שלו – שימוש באמירה הזאת ("אני זורם, אחי", "אני חי את הרגע") הוא ניצול-לרעה של אלמנט רוחני גבוה.

לאדם הזה נכון דווקא להימנע מלהשתמש במונחים הללו; עליו דווקא להדגיש לעצמו עד כמה עליו להתרומם מעל הרגע הקטנוני שבו הוא נסגר בתוך האגו שלו – ולהכיר את המשמעות העמוקה של "מאין באת ולאן אתה הולך" – עליו לראות בעיני רוחו בבהירות את רגע מותו, את האפסות הגמורה של כל הישגיו ורכושו (היידיגר).

רק אחרי שמימד זה יסייע לו להתבגר מבחינה רוחנית ולהקנות לו ענווה, שמשמעה תמיד גם רצינות, גם אותנטיות וגם אחריות כלפי פרוייקט החיים שלו – הוא יוכל להיכנס למפגש עם האחר (זיקה שבובר מכנה יחסי "אני-אתה"). ואזי יהיה נכון לומר שברגעי המפגש הוא "זורם" לאן שהאחר לוקח אותו – כשהנהר הנושא את שניהם יחד איתו בזרימה הזאת יהיה אז נהר ההקשבה.

הערות:

[1] הגדרת המושג מונולוגי: אדם השקוע בעצמו ובמחשבותיו באופן נרקיסיסטי. אדם כזה איננו בהכרח פרא חסר-תרבות; האיש המונולוגי יכול להיות אדם משכיל מאוד ואפילו איש דתי השוקע בלימוד המקורות באופן רציני ומעמיק – אלא שבחינה של עולמו הפנימי מגלה שהחלונות שלו לעולם שמבחוץ לו אטומים – ואין לו עניין אמיתי בהקשבה לבני אדם או בתופעות העולם כי אם בתור אובייקטים שימלאו את צרכיו של המרכז הפנימי הזה (האגו).

[2] ה"אחר" באשר הוא, גם להביט בתשומת לב בנוף משמעו להיפתח לאחר.

[3] אפילו במהומת הצעקות של בתי הקפה ובתי הקניות ההומים, המילה השגורה ביותר היא כמדומה הפקודה "תקשיב" או "תקשיבי".