הבלוג של לבנה כותבת ומספרת

מאת: לבנה מושון                                       מוקדש למ", המטורפת מכולם                                                                              היא הולכת ברחובות, מחפשת את מותה. זה מדבר וזה בא, נושא הדבר מביא לה את הידוע משכבר. בקוצים ובכיבים ובסערה תלך בסמטאות נידחות, הן הבטיחה, לא תחזור בלעדיו, לא בכלל. היא רוצה להסתער על מעקה אבן חברונית, לנשוך בה עד זוב דם, לבעוט את קצות הציפורניים בשקערוריות קשיותה. להכאיב לה עד שתצעק, ...

      כי יש בבחור הזה את כל טוב הלב הספרותי וכשהוא משיב רוח ליוצר בענווה הוא מניח את לבו בשתי קעריות ידיו  ומגיש  כמו במעשה אהבה; שלוש שנים, אני חושבת, לא פגשתי אותו והוא רק משתבח עם הזמן, מה שהוא רואה מאצלו גם משה רבנו לא ראה מגובה ההר, ומשלו יש לו ניגון ושירת עשבים מופלאה…  עקבו אחריו.      

        מאת: לבנה מושון כל נכסיך – נפש דקה, כותנת בוהקת, נעלי בד וצלוחית שוקולד; כשפניה אליך תסיט לשנייה, דע שהיא מחשבת את געגועיה, סודותיה, חטאיה, פרודות נפשה. קרא לה מפרת צו, קרא לה מרסקת כלל, תלוית רגש, נאחזת בקש, חסרת בינה. קרא לה חולשת רגליים אבודה; שתימק לאיטה. לה טובה מיתה ולך – הליכתך.      

מאת: לבנה מושון אף פעם לא אמרתי שאתה יקר לי התרגלתי   שהמלים מתכנסות לי וסוגרות לי, וחונקות לי עד שהונחה אבן על ראשך והיה מאוחר.

      לבנה מושון אתמול ליד המאפייה שרו לי צמד מיינות על המדרכה במקורי להבה זקורים, בזנבות חטובים; היא ברוך, הוא ניתר נבוך,  שניים בנתיב הפירורים. איך אהבתי, אלוהים. *תיקון טעות לקוראי הפוסט הראשונים: השם הנכון הוא מיינה ציפור מהודו/סרי לנקה, דמויית שחרור, בצבע חום עם יכולת שירה צלולה שהתבייתה בערי ישראל. בהזדמנות אחרת כתבתי שציפורים בטבע הן חולשתי הגדולה, לא מחזיקה כאלה ...

  רגע לפני שייעל היום הנורא מאת: לבנה מושון ביום שיצא לאור הרומאן הראשון שלי – קצת מזמן – ערכתי ערב השקה בביתי. באו כל המי ומי, חברים מאגודת הסופרים, אמנים ואורחים. עלהשולחן, סמוך לתקרובת, עמדו מספר עותקים מהספר. בצד, על מדף מרוחק, החזקתי עותק אישי שבו חיפשתי בכפייתיות טעויות  דפוס ורשמתי לי הערות בעיפרון.  בין הבאים היו צמד תמהוני – הוא ...

     דממה. הרחוב עוצר את נשימתו.   צפירה מיבבת, פורעת את הזכרונות.  מחלון ביתי, בחצר בית הספר, עשרים תלמידים דבקים בכדורגל,  הדם פועם להם בעורקים, המשחק הוא החיים.  אי שם שישה מליון – לכל היותר מספר בטוטו;  ילדי המחר רצים בלי לראות, אין יד שתעמיד את רגליהם דום. לא ראינו בקוצר ידינו.