לבנה מושון
ילידת תל אביב, בוגרת לימודי חינוך וגיאוגרפיה, עיתונאית, הוציאה לאור 41 ספרים לילדים ולנוער ושני רומנים, מספרת סיפורים. כותבת ביוגרפיות. נשואה ואמא.
"בילדותי נחטפתי וגודלתי על ידי צוענים," סיפר משורר ידוע שהשתיה סיממה את חושיו.
לא נחטפתי, לא אומצתי ולא גודלתי על ידי צוענים. כשנולדתי בין סתיו לחורף, בעיצומן של שנות הצנע, ביקש לקנות אותי זוג ניצולי שואה, ששוטט בין מיטות מחלקת היולדות, וגורש בצעקות; הבנתי שאני שווה משהו.
מאז לידתי אני רק מחכה לחורף שיבוא. רטוב, מלא גשם, כמה שיותר גשם; כי בגשם אני שמחה, יוצרת, הופכת עולם; ככל שאותו עולם הולך ונעשה שחון, היובש והכמישה מצמקים אותי מבפנים. אין גרוע כמו קיץ מהביל למוח שמבקש לייצר.
התחלתי את כתיבתי בעיתונות, ועברתי לספרות, את הראשונה אני סורגת בהנאה והשנייה - חוצבת בקרדום, וכך חולפים חיי, בין השורות, בין ילדיי, בין ילדי בית הספר שלהם אני מספרת את מילותיי.
הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
כן. לבנה. בודאות מוחלטת.
יש סיפור שלי שהתפרסם בזמנו בקשת החדשה. בשנת 2007 ונקרא "רגלי באזונס – לבי באפגניסתן (החילוף של ט ב-ת היה של אהרון אמיר)
אני מביא לך את הסיום. שימי לב למקלות הכביסה בסוף (שאהרון הפך לאטבים)
"איריס העירה אותי בארבע וחצי בבוקר, עוד לפני שהשמש עלתה. היא משתנה, האישה שלי, חשבתי. היא מעולם לא התעוררה בשעות האבודות האלו. נותרתי חסר-אונים ואמצעי הגנה, כמו מילים, לאחר ליל-ירח מלא בהרי אפגניסטן. "את מה שקרה אספר לך בערב, אחר שהילדים ילכו לישון." הבטחתי לה. ואז היא התחילה לדבר ואני שתקתי, כמו כל אותו לילה.
"באמצע הלילה התעוררתי. היה רעש מוזר בחוץ, כמו מטוס קרב המנמיך לקראת נחיתה, לאחר שאיבד את אורות המסלול שלו ומנסה לנחות ב"בן-גוריון" ואולי בשדה דב. הרעש החריד את גבעתיים. כשיצאתי לגג, התפלאתי לשמוע כי הרעש נעלם ואתה ישן בשלווה. הסתכלתי על תל-אביב בלילה. "כל עיר זוהרת בלילה, אפילו רבת-עמון," נזכרתי במה שפתחי סיפר לנו, כשבנה לנו את החדר על הגג, עוד בימים שלא ידענו מה זו אינתיפאדה. תל-אביב באמת זהרה, בעיקר מגדלי השלום. הם נראו משלחים אור כספית אל הירח שהיה אז קטן, אבל בשיא גובהו, מתגלגל ונשמט אל תוך המרחבים העצומים בהם נעלמת. אחר-כך הוצאתי שמיכת "פיקה" ירוקה וכיסיתי אותך. בחרתי את הצבע שיתאים לערסל. אתה יודע שאני אוהבת להתאים צבע לכל דבר. אפילו את מקלות הכביסה אני מתאימה לצבע הבגדים שאני תולה לייבוש. כמעט ונישקתי אותך על השפתיים, שהיו קפואות עם חיוך אל הלבנה. אבל אז אמרתי לעצמי, שאם בכל זאת הצלחת, עם העקשנות שלך, לחזור שוב אל חלום שנפסק לפני שבוע, אז עדיף שאתאפק עוד קצת. אולי עד שיעלה האור."
וכמו שאמר טולסטוי לגבי המשפחות המאושרות והלא מאושרות, האישה הפכה להיות גרושה, אבל אני כותב עליה מדי פעם. מותר לי, לא? במיוחד אם אני לא טולסוי.
ברכות לרגל צאת ספרך, לבנה.
תודה על ברכותיך. האישה שהתאימה אטבים לבגדים התגרשה מפני שחלמה להיות מושלמת. אלו קראה ספרות יפה בזמן התלייה הייתה לומדת שאין חיים מושלמים אפילו לא בספרים, וקריאה בזמן תלייה אף היא עצמה רחוקה מעומק השלמות. הבלתי מתפשרים נשארים לבד.