הרועה הקטנה מן הגיא

לכל האמהות הממאנות להיענות לתעודת הלידה

אמי נפלה בפרוזדור ושברה צלע כי אבי לא שמר עליה די. אבי לא שמר עליה די כי אין בו כוח גם לשמור על עצמו די. שניהם הולכים ונופלים וממאנים לשומרת סף. הם יכולים, הם מסוגלים, רק שלא יראו להם פרצוף זר שהולך בעקבותיהם. השכיבו אותה במיטה והאוויר לא התנועע בריאותיה. מפחד הכאב סרבה לנשום, גם לא הביאה דבר מאכל לפיה. בבית החולים שאלה אמי היכן אני, האם אני בבית, במיטה שלי? אחר כך התאמצה לקום והתפתלה להוריד את רגליה כי מיהרה לחזור הביתה, אין לה מה לחפש כאן. דקירות השבר סיפרו לה שפתחה דף חדש עם גופה. אמבולנס הסיע אותה בשכיבה לבית אבות, נקי ומצוחצח. חפפו את שערותיה הלבנות כשלג, הלבישו אותה בגדי חג. ודחפו את כסאה לחדר האוכל. היא אמרה בקול רפה שהיא חשה מועקה, כולם מאוד זקנים, יותר מדי זקנים, הזיקנה נראית עלובה כשמסתכלים על האחר ומבינים בסתר הלב כי הוא הבבואה של העצמי. היא עצמה, אמי בת השמונים ושבע, חשה כמו הרועה הקטנה מן הגיא.