הבלוג של לבנה כותבת ומספרת

לבנה מושון בוקר יום חג, הרחוב בתרדמה. הרדופים מימין וגם מעל. משורר הגעגועים פוסע לבד, משלח צעקה שהאחת תשמע; במרפסות תדהמה. שכונה שלמה  גוהרת, משתאה. מדפדפת בלוח חייו.  איש עם שיר בלתי מובן, בלתי נתפס. וכבר הוא לא לבד.

   לבנה מושון כשעולבים בי אני שותק. נסוג כל הדרך חזרה, טווה את תכריך העולב. בלילה אני משנן את דבריו, מצייר אותם, מוחק וכותב שוב באצבע, כאב בשרירי המתוחים לעייפה, באגרופיי הקפוצים. אני רואה אותו תלוי עירום במהופך על קורה, ריר זולג מפניו; אני רואה אותו עקוד, מגולגל בשטיח, צועק חמס. אני רואה אותו זוחל על ארבע, מלקט את קליפות ציפורניו מהרצפה, ...

  את השיר הבא של הסופר יצחק אורפז מצאתי בעיתון האינטרנט "חדשות אהוד בן עזר" והתלהבתי.  רציתי לשתף אתכם בהנאתי .                                                                         יצחק אוורבוך-אורפז   (*)   לְיַד הַמַּרְכּוֹל פָּגַשְׁתִּי אִשָּׁה שֶׁאָהַבְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים. מַיִם מְתוּקִים עוֹד זָרְמוּ אָז בַּיַּרְקוֹן. שָׁם, לְרַגְלֵי עֵץ עָבוֹת, הַסּוּף כִּסָּה אוֹתָנוּ וְאוֹר רִאשׁוֹן גִּלָּה אוֹתָנוּ נוֹטְפִים וְצוֹחֲקִים   עַכְשָׁו צָחֲקוּ אֵלַי קְמָטֶיהָ. הִיא רוֹצָה לִתְפֹּס ...

   לבנה מושון   ידינו לאחור כבולות. ונוגעים אנו בעיניים, מתחבקים בעיניים, מתעלסים בעיניים,  משתגעים בעיניים; שחים ללא קול שבע שניות ושבע מרצפות מפרידות; האישונים מתעגלים, האישונים מתרחבים, האישונים מצטמצמים,  האישונים מהרהרים; הלובן מתאדם, הלובן מזדעק, הלובן מצטעף, הלובן מתרטב; ארבע מתגוששות, ארבע נוקבות, ארבע משתרגות, ארבע אינן  מרפות. הכללים נוקשים, הכללים מייאשים, מבראשית אין להם תחליפים; מי משנינו ילבש עוז וימצמץ ...

    לבנה מושון ברך האל את גבריאל שהחזיר את היום לסדר היום שהחשיך ונבלע לתהום; ברך את גבריאל שהחזיר לי חדווה ותשוקה ללחם וחמאה; ברך האל את גבריאל שהחזיר טוב ורע, שנרקמו לעיסה איומה; ברך את גבריאל שהחזיר מחשבה שהתחמקה וחדלה; ברך האל את גבריאל שהחזיר שפיות  שנדחקה והתאיידה; ברך את גבריאל שהחזיר גוף וצורה לרוח רפאים בעלטה; ברך האל ...

       לבנה מושון כשיח פועלים עמלנים משיב תקתוק שעון-סלון לשכנו במטבח, לוחשים מאחוריי.  אין מנוח לזמן, השקט צורב בבשר.  בבית הריק אני עולה באש. יוצאת מעצמותיי, יוצאת מרקמותיי, יוצאת מעורי, יוצאת מדעתי, יוצאת מדלתי,  ואין צלצול ממך. (העורך) עודך חי?