הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
לבנה מושון
כשעולבים בי אני שותק. נסוג כל הדרך חזרה, טווה את תכריך העולב. בלילה אני משנן את דבריו, מצייר אותם, מוחק וכותב שוב באצבע, כאב בשרירי המתוחים לעייפה, באגרופיי הקפוצים. אני רואה אותו תלוי עירום במהופך על קורה, ריר זולג מפניו; אני רואה אותו עקוד, מגולגל בשטיח, צועק חמס. אני רואה אותו זוחל על ארבע, מלקט את קליפות ציפורניו מהרצפה, מחייך בפה שחור, נטול שיניים; רואה אותו קטום אף. כך כל פעם, העולב, הנעלב והמזבח.
בבוקר אני נרגע מעט. קצה העלבון עדיין שותת. אני שותה כוס תה ממותק עם לימון. עיניי מתמלאות דמעות ודם. הטלפון מצלצל, העולב על הקו. אני שואל לשלומו באופן קר. הוא כבר שכח. בהתרגשות מספר שהשעו אותו מהעבודה, אינו יודע עד מתי. איך ישלם את חשבונותיו. אני ממלמל רחשי הזדהות קהים, עבורי מאמש אתה לא קיים. הוא מלהג את צרותיו, גופי מתרחב בחיוך. אני רוצה לסיים את השיחה אבל העולב מחפש אצלי נחמה. אני יורה בראשו ובארובות עיניו עשר פעמים באגודל ובאצבע המורה. אני רואה אותו צונח לאט, איבריו קורסים, מתפזרים למרחקים. אני יורה בו עוד כדור לוידוא הפגיעה, אומר שלום ומניח את השפופרת לאיטה, שלא תתעורר חלילה וחס.
אני נרגע. אחרי שבוע מגיעה האשפה בתוכי לגובה גבעה. ברור שלא הרגתי די. מיצווה עלי לפגוש את העולב פנים אל פנים. יושבים ושותים משהו מעורר במיוחד. הוא מצחיק אותי בבדיחה. בלי לחוש אני מבקש לדעת עוד על כישלונותיו. הוא מדבר, אני נהנה, רוקח לו שיקוי תרעלה. אחר כך אנחנו משוחחים בטלפון אחת לכמה ימים. הוא עולב בי שוב מבלי להרגיש. אני יורה בו שוב בחשאי. תל העלבונות הופך ברזל מלובן. אני שואל את עצמי כמה אפשר לתת למנוול. בשובי, אני הולך לשכב על המזבח, טווה ביתר שאת את מותו הסופי, חוט אחרי חוט.
הטלפון מצלצל. מישהו מבשר שהעולב טרף את נפשו בכפו. אני פורץ בבכי. לא התכוונתי באמת, רציתי לעבור את יומי בשלום.
אני בוכה, אני נרגע. ביני לבין עצמי אני חושב, היה מגיע למושחת. עובדה. הוא מת ואני חי- מת. מי יודע ממי יגיע העלבון הבא.
שפך דמים בפיו.
סיפור מרעים ועוצמתי, לבנה.
הרבה כח משחית יש כאן.
(רק מילה אחת נדמית לי מיותרת. המילה השביעית מהסוף. "מת". לא בטוח שהיא הכרחית).
חג שמח!
הבהלתי אותי, שחר. אולי בצדק. זה ניקוי השולחן, לכבוד פסח. תודה על התגובה. בעניין המילה, תבדוק שוב. יש לה תפקיד משלה.
לבנה, איזו "פסחא" – פאסיון חודר ונורא של פסח. נראה לי שעל המזבח העולב והנעלב שוכבים יחד כזוג.
מעגל קסמים של רעל ומררה. לא מומלץ.
עדיף להתרחק ולראות את העולב מרחוק מאוד, כשעלבוננו רק מלים בפיו. אמן.
אמיר יקירי, כך בעיניי נתפסים הרשע וזה שאינו יודע לשאול, ושניהם יחד קורבן פסח סימביוטי עולה באש. ותודה על הסבל והסובלנות.
אכן, ואבוי (אבל אבוי מרותק).
חג סנוניות שמח…
לבנה, איזה ביעור חמץ קטלני עשית כאן. החזרת את זבח הפסח לקורבנות אדם. הבאת יפה מיתוס קדום למציאות המודרנית.
ועכשיו עת שמחה ועת אהבה.
חג שמח
משה, רגע לפני שנכנס החג המשפחתי שבו המסובים "סוגרים" זה עם זה את יציאת מצריים הפרטית שלהם, חומר התראה קטן להרהור. ושלא תגידו, שלא אמרתי לכם (סתתתת…ם!) חג שמח, שלום ואחווה, לך ולבני ביתך.
תיאור מעולה של הפנמת העלבון והאגרסיה. בעיני הסוף הדרמטי מיותר – כוחו הרב של הקטע בכך שהוא כל כך אמיתי ויומיומי ומאיר את התהליך באור חסר רחמים (במובן הטוב). זה מספיק.
וכמובן מעודד להגיד ולאוורר בגלוי, כמו השיר של לאה גולדברג "יום בו יקום/ בינינו כחומה…"
לי, הסוף אינו דרמטי, אם תרצי הוא מתרחש במוחו ההזוי והקודח של הדובר. תודה על המלים, חג שמח.
עזה ממות נקמה בגלל עלבון,
ולרוב זה נשאר בגדר הדמיון והמחשבה
וטוב שכך.
עוצמתי, אולי לא צריך היה להגיע למוות לבסוף.
מצוין. חזק. שופך קרביים.
תודה, הקדשתי את הרשימה לפגועי האתר.