משהו נוסף על המפגש עם האמנות על שדה ה"נצח"/ אדמיאל קוסמן
תודה על התגובה של מוטי גלדמן, של רונן אלטמן קידר וכל האחרים שהצטרפו לדיון בדברי טעם וחוכמה. תודה לכולכם. וסליחה על כך שבגלל העבודה המתישה שאני עוסק בה עתה אינני מתייחס לכל אחד באופן אישי.
אכן מוזיקה אצל כולנו כנראה פורטת על נימי הנפש הסמויים ביותר. וזה כנראה לא קשור לסוג המוזיקה. ה"נס" הזה של המפגש עם ה"נצח" קורה כשהוא קורה – ללא שום כללים.
אמנים גדולים וידועים – פעמים רבות אמנים כשרוניים עד מאוד – מחמיצים אותו – ובאחרים זה פוגע כמו ברק.
זהו כנראה שדה בלתי צפוי ופרוץ לגמרי, שאינו נשמע לשום כלל שננסה להשליט עליו.
אולי מה שנשאר אחרי סיפור האדם עצמו והאגו שלו – [שהוא תמיד מלא חשיבות עצמית – עבור עצמו אבל מנקודת הראות של הנצח הוא כנראה חסר כל חשיבות, סתם עפר ואפר, כפי שאנסה להסביר בהמשך] – הוא בסופו של דבר רק איזו "מוזיקה" שנולדה באקראי על שדה הנצח.
"נגיעה" כזאת שאין לה שום שייכות לפרסונאליות – אף שאנחנו נוטים לנכס אותה לאגו שלנו.
אולי אין שום ערך בסיפור של U2 או שלי, כשומע, כולנו נחלוף מכאן ונישכח בסופו של דבר בעוד זמן מה [קצר או ארוך] – אבל הנגיעה הזאת ברוח, נגיעה שאין מילים לתארה ואי אפשר לדבר עליה – היא זאת שתישאר.
ואולי נכון לנסח זאת כך: ההטעייה הגדולה של הקיום הפסיכולוגי האנושי היא בכך שאנו נוטים -בגלל הדפורמציה הקיימת ב"אגו" של כל אחד מאיתנו – לראות את הקיום שלנו כבעל חשיבות מיוחדת במינה ואנו סובבים כל חיינו [בדימוי הפנימי שלנו, במה שמעסיק את האגו שלנו באמת] רק סביב מעין "פולחן האישיות" של הקסם של עצמנו [או דיכאון וחולשה בגלל חסר-הקסם, וזה היינו הך] שלנו; בעוד שלמעשה הסגירות הזאת מסתירה מאיתנו את האמת הריאלית-לחלוטין, האמת האוניברסאלית הפשוטה, שלחיים האישיים שלי אין כל חשיבות ממשית.
אפילו עתה, כשאני מקליד את המילים הללו אני חש בעוצמה הבלתי ניתנת לריסון – של זה [כוח המשיכה העצום של האגו] אשר במעין "היבריס" אדיר מראה דרכי את כוחו הגדול לאחרים כאשר הוא מצליח כ"מכשף" קטן לנסח כה יפה את המשפטים "שלו".
עד כדי כך חמקמק האגו! הוא יכול לדבר על האגו כיצור דמיוני ואשלייתי – ולהוליד עוד ועוד נפיחות באגו – תוך כדי שהוא כביכול מנסה ללכוד אותו ולסלקו.
אבל תוך שאני כבול לאותו אגו – ומתוך הכלוב הזה – אני מנסה לומר לעצמי: אם אני קיים או לא קיים זה באמת לא משנה. לא משנה לאף אחד [במובן הזה שלאגו של האחרים אין שום עניין אמיתי בי כסובייקט, אף שרבים זקוקים לכל אחד מאיתנו כאובייקט שהם קשורים אליו ביחס של היצמדות (attachment) – ויחסר להם משהו במותו] –
ולא משנה כנראה בכלל, באופן האובייקטיבי ביותר שניתן להעלות על הדעת; כפי שחסרונו של חתול מסויים במדינת ישראל אינו דבר שגורם לרוב הציבור הישראלי נדודי שינה (אלא אם כן מישהו יצר כלפי אותו חתול יחס של היצמדות כאובייקט) וכמו שחסרונו של גרגר אבק על מדף הספרים שלי איננו חשוב משום בחינה שהיא.
אם הגרגר נמצא שם או לא – זהו אירוע בעל חשיבות עצומה לגרגר עצמו (למעשה הגרגר רואה הכל אך ורק מן הפרספקטיבה הזאת!) – אבל לא לי כבעל המדף, הספרים והבית כולו – ולא לאף יצור אחר על פני הפלנטה.
כך ממש יש כנראה לראות את גודל האשליה שלנו.
אנחנו משולים לאותו גרגר שבטוח בכך שקיומו או חסרונו הוא בעל חשיבות עליונה והוא שקוע במשך כל חייו עלי אדמות אך ורק בדבר אחד: אני, אני אני – כאותו "גרגר" שעל המדף, המנופח מחשיבות עצמית (אם לעשות רדוקציה לכל פעילות האדם כולה עלי אדמות אפשר לתמצת את זה בדרך קצרה עוד יותר, במילה אחת, שיש להגותה בקול רם – כמו בתרועת חצוצרה: אני!!!).
לאור זאת, נדמה לי שהכוח העצום שיש ביצירת האמנות, כמו גם בתפילה, במדיטציה, ברגעים שאנחנו "נמסים" בתוך האנונימיות של עשיית-החסד לזולת ובאירועים נדירים מאוד הדומים לכך באופיים – הוא שאנו – (לא האגו שלנו! אך אין לי מילה להגדיר זאת. כל כינוי שניטול כאן לדבר הזה, חסר-השם ממהותו, רק יזיק להבנה של הדברים; שכן אם נדבר על "נשמה" למשל נכניס אותה בברוטאליות בבת אחת לתוך עולמו של האגו – שמחפיץ את הכל ומנכס הכל לעולמו הצר והעלוב) – שאנו מרגישים בצורה כלשהי שכף רגלנו דרכה לשנייה על קרקע המציאות הממשית; שהתעוררנו לרגע מהחלום הנרקיסיסטי, של "אני, אני" – ונגענו לפתע לשנייה קצרה בעולם הממשות. עולם שלרוב קיים הרחק הרחק מאיתנו ואין לנו אפילו מושג שהוא קיים – כפי שעבור הפעוט קיים רק עולם המשחקים שלו – ואין לו כל תפיסה במה שקורה בעולם ה"ריאלי" ה"רציני" וה"חשוב" של המבוגרים.
במובן הזה כדאי כאן גם לומר, שמי שנגע אי פעם בעוצמה גדולה בממשות הזאת – לא יכול לשכוח אותה. הנגיעה הזאת מלווה אותו כאירוע "טראומטי" כל חייו.
מי שאי פעם נגע בליבו חסד אמיתי, ממשי, חסד של ענווה וויתור – כבר לעולם לא יוכל "להיפטר" מהתחושה שחייו בתוך כלא האגו הצר – בלעדי אותו "זה" – הם חיים טפלים וחסרי ערך ומתנהלים במישור חולני לגמרי.
אבל מה עושים עכשיו עם ההבנה הזאת?
כמה כוח פנימי ואומץ לב נדרש כדי לקום ולהתנער ולהמשיך מכאן את המסע של הויתור על האשליה המתוקה של האגו!
במילה אחת: נכון. היטבת להסביר ולבאר את זה.
ברוך הבא אדמיאל, המאמר שלך מענין ומדייק את התחושות ודיבורים הפנימיים שלפעמים יוצאים בדרכים שונות ביצירה .כמה קשה תחושת האפסות של הקיום . ואף על פי שיודעים שכך משתדלים לברוח ממנה כדי לא להשאר בכאב האותנטי הזה שעלול לשתק אותנו, אך מצד שני הידיעה הזו באופן עמוק והנפילה לתוכה היא רלוונטית לפעמים כי הוא זה שמעורר את היצירה.
מצד אחד רגעי החסד של ההתעלות ומצד שני תחושת האבק הסתמי, ושניהם לפחות כך אני מרגישה , מניעים את היצירה.
כן זה נכון אורה שיש כאן מתח כזה. אני חושב שזה מתח שצריך ללוות בעצם את כל החיים אם לא מתחמקים מהמפגש עם אחד האלמנטים הללו. השאלה היא כיצד ליצור בלי לחשוב על ה"גלריה" היא גם השאלה כיצד להיות הורה שאינו מכוון את הילד לצרכים שלנו, וכיצד להיות פקיד שיודע לחוש את הקליינט שלך כיצור אנוש, וכן הלאה. פעם ניסחתי את זה כך לעצמי: צריך לדעת לרכב על סוס האגו. הבעייה היא שכולנו נהפכים להיות הסוס עצמו.
אדמיאל
המודעות הזו מאפשרת לנו להשתדל לנהוג בילדינו בחסד של משרת,ובהוריה, ואף על פי כן נישגה כי אין שלמות בעולמנו הפנימי והחיצוני.
תודה אדמיאל. מעין שיחת-דהרמה בודהיסטית. אם זמנך יהיה בידך הסתכל נא
במאמרי "העצמי האמיתי ועצמי האמת" המופיע בספרי הקרוי כך. יש בו דיון בנושא אליו התייחסת מפרספקטיבה שלהערכתי תעניין אותך.
תודה על כך מוטי. אני כרגע בברלין, אז בהזדמנות הראשונה…אני שמח שיש מי שאפשר לדבר איתו על דברים שבקושי עם עצמי אני יכול לדבר.
אדמיאל
הי אדמיאל. בטח קר נורא בברלין. בספרי אני מפתח דיון על היחסים שצריכים לשרור בין העצמי שויניקוט כינה "העצמי האמיתי" לעצמי הריק מעצמיותו הנגלה במדיטציה. התיאוריה הזאת יש בה מחאה
מוסברת היטב כלפי כל המטיפים לביטול האגו בלא מודעות נאותה להשלכותיו האפשריות של הביטול הזה,שבכל מקרה כמעט עלולות להיות הרסניות. עם זאת בוודאי שלאנשים שנשלטים על ידי אגו גדול, יקש,תובעני ויצרי תצמח תועלת גדולה אם ייפרדו ממנו לפחות לזמן מה.אשמח לדבר כשתגיע לארצנו. שלח את המייל שלך למייל שלי ואשגר לך את המאמר אליו אני מתייחס.
אדמיאל, לעניין זה אתה מוזמן לקרוא את שני הפוסטים שלי בנושא ה"כאן ועכשיו" מן ההייקו ועד הבוטו –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3249&blogID=182
הגישה הבודהיסטית לא מכירה כלל בקיומה של נשמה נפרדת – ובאופן זה מדלגת מהאני אל התודעה הצופה. אני חושב ש"האגו" הפך לדמון הניואייג"י, אבל בסך הכל מדובר במנגנון הישרדות.
נראה לי שככל שהאני נמצא יותר בזמן הווה, ככל שהוא פחות מאוים – הוא כולל יותר עולם פנימה כמרחב לתודעה (או ל"נשמה" אם תרצה).
הבודהיסטים החלו משאלת הסבל – ואולי זו השאלה. אם מעניין לך אתה מוזמן גם ל"איזה אושר!" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2425&blogID=182
תוך סכנה להחיף דווקא לאגו – מאמר מצוין, כתוב היטב, מרגש ומלא אמת.
נ.ב.
לפעמים קל להתבלבל. כל אחד באמת חשוב, או שום דבר (קיום ומלואו) לא חשוב, שכן זה עשוי מזה.
האם נקודות המבט שלנו אינן חלק מאותו שלם? הפוקוס של התודעה בהישרדותה בהחלט דורש טיפול. אבל אם נכריז עליו כאויב, זו עלולה להיות מלחמת רפאים. האם זה לא דומה לאפשרות שנכריז על אוזננו כאויבת בגלל שאנחנו שומעים צלצולים? מה שבטוח, האוזן לפחות ממשית בעולם שאנחנו קולטים פה.
אמיר יקירי, לא התכוונתי כלל לדבר על האגו כאוייב, בדיוק כמו שאי אפשר לומר שהסתמי במשנת פרויד הוא אוייב של האגו (הפרוידיאני). ה"אוייב" הוא אך ורק הפיצול – חוסר המודעות. האגו כשלעצמו (מנגנון ההישרדות) איננו גורם לרוע בעולם. אם כל אחד היה "שם אותו בגלוי על שולחן" לא היתה כל בעייה (לכן אנחנו מחייכים בחיבה כשהאגו של הפעוטות מתחיל להראות אותו ראשונים של צמיחה).
ואכן בקשר למשל האוזן: יש הבדל גדול בין מי ששומע הלוצינאציות וחושב שזאת ממשות – לבין מי שיודע שאלו הלוצינאציות. רק הראשון גורם סבל לעצמו וסבל לאחרים. הבעייה שה"ראשון" הזה הוא כמעט כל מה שיש כאן בחברה האנושית, מפרעה היושב על למעלה על כסאו ועד השפחה שאחר הריחיים.
אדמיאל
אדמיאל יקירי, אנחנו מסכימים אם כן לגבי ה"אגו". קצת מאוחר לי להיכנס לזה עכשיו (זמן לישון) אבל אני לא יכול להתאפק מלומר שעצם המושג קצת מאפיל על מה שקורה לנו (ויש חשד שזהו מושג כה מורכב שלא כדאי לחשוב עליו כמשהו כשלעצמו). בקצרה, אני חושד שדחף ההישרדות שלנו הוא טוב ונפלא ופשוט. ככל שאני יכול לראות, הבעיה היא בעיוותים האירציונליים שאספנו לתוך מערכת השיקולים מתוך תגובה מכנית למצבים של פגיעה, ונשארו בתוך התודעה למרות שאין להם שום קשר למציאות שלנו כרגע.
טוב – ארחיב בשמחה. נשוחח.
אמיר
נהדר אדמיאל למצוא אותך כאן. אתה קולח ומעניין ברשימותיך אלה.
canadian pharmacy cialis cheap
canadian pharmacy rx
mexican pharmacies online
canadian pharmacy testosterone gel
cheap prescription drugs online
over the counter drug store
fda approved pharmacies in canada
buying prescription drugs canada
internet pharmacy list
best online pharmacy reviews
meds without prescription
best canadian pharmacy
trusted online pharmacy
online meds no rx reliable
buy medicine canada
canadian pharmacy online no prescription needed
online pharmacies legitimate
compare prescription drug prices
canadian overnight pharmacy
safe reliable canadian pharmacy
buy online medicine without prescription
discount prescription drug
canadian pharmacies not requiring prescription
Прогон сайта с использованием программы "Хрумер" – это способ автоматизированного продвижения ресурса в поисковых системах. Этот софт позволяет оптимизировать сайт с точки зрения SEO, повышая его видимость и рейтинг в выдаче поисковых систем.
Хрумер способен выполнять множество задач, таких как автоматическое размещение комментариев, создание форумных постов, а также генерацию большого количества обратных ссылок. Эти методы могут привести к быстрому увеличению посещаемости сайта, однако их надо использовать осторожно, так как неправильное применение может привести к санкциям со стороны поисковых систем.
Прогон сайта "Хрумером" требует навыков и знаний в области SEO. Важно помнить, что качество контента и органичность ссылок играют важную роль в ранжировании. Применение Хрумера должно быть частью комплексной стратегии продвижения, а не единственным методом.
Важно также следить за изменениями в алгоритмах поисковых систем, чтобы адаптировать свою стратегию к новым требованиям. В итоге, прогон сайта "Хрумером" может быть полезным инструментом для SEO, но его использование должно быть осмотрительным и в соответствии с лучшими практиками.
valtrex for sale online