משהו נוסף על המפגש עם האמנות על שדה ה"נצח"

משהו נוסף על המפגש עם האמנות על שדה ה"נצח"/ אדמיאל קוסמן

תודה על התגובה של מוטי גלדמן, של רונן אלטמן קידר וכל האחרים שהצטרפו לדיון בדברי טעם וחוכמה. תודה לכולכם. וסליחה על כך שבגלל העבודה המתישה שאני עוסק בה עתה אינני מתייחס לכל אחד באופן אישי.

אכן מוזיקה אצל כולנו כנראה פורטת על נימי הנפש הסמויים ביותר. וזה כנראה לא קשור לסוג המוזיקה. ה"נס" הזה של המפגש עם ה"נצח" קורה כשהוא קורה – ללא שום כללים.

אמנים גדולים וידועים – פעמים רבות אמנים כשרוניים עד מאוד – מחמיצים אותו – ובאחרים זה פוגע כמו ברק.

זהו כנראה שדה בלתי צפוי ופרוץ לגמרי, שאינו נשמע לשום כלל שננסה להשליט עליו.

אולי מה שנשאר אחרי סיפור האדם עצמו והאגו שלו – [שהוא תמיד מלא חשיבות עצמית – עבור עצמו אבל מנקודת הראות של הנצח הוא כנראה חסר כל חשיבות, סתם עפר ואפר, כפי שאנסה להסביר בהמשך] –  הוא בסופו של דבר רק איזו "מוזיקה" שנולדה באקראי על שדה הנצח.

"נגיעה" כזאת שאין לה שום שייכות לפרסונאליות – אף שאנחנו נוטים לנכס אותה לאגו שלנו.

אולי אין שום ערך בסיפור של U2 או שלי, כשומע, כולנו נחלוף מכאן ונישכח בסופו של דבר בעוד זמן מה [קצר או ארוך] – אבל הנגיעה הזאת ברוח, נגיעה שאין מילים לתארה ואי אפשר לדבר עליה – היא זאת שתישאר.

ואולי נכון לנסח זאת כך: ההטעייה הגדולה של הקיום הפסיכולוגי האנושי היא בכך שאנו נוטים -בגלל הדפורמציה הקיימת ב"אגו" של כל אחד מאיתנו – לראות את הקיום שלנו כבעל חשיבות מיוחדת במינה ואנו סובבים כל חיינו [בדימוי הפנימי שלנו, במה שמעסיק את האגו שלנו באמת] רק סביב מעין "פולחן האישיות" של הקסם של עצמנו [או דיכאון וחולשה בגלל חסר-הקסם, וזה היינו הך] שלנו; בעוד שלמעשה הסגירות הזאת מסתירה מאיתנו את האמת הריאלית-לחלוטין, האמת האוניברסאלית הפשוטה, שלחיים האישיים שלי אין כל חשיבות ממשית.

אפילו עתה, כשאני מקליד את המילים הללו אני חש בעוצמה הבלתי ניתנת לריסון – של זה [כוח המשיכה העצום של האגו] אשר במעין "היבריס" אדיר מראה דרכי את כוחו הגדול לאחרים כאשר הוא מצליח כ"מכשף" קטן לנסח כה יפה את המשפטים "שלו".

עד כדי כך חמקמק האגו! הוא יכול לדבר על האגו כיצור דמיוני ואשלייתי – ולהוליד עוד ועוד נפיחות באגו – תוך כדי שהוא כביכול מנסה ללכוד אותו ולסלקו.

אבל תוך שאני כבול לאותו אגו  – ומתוך הכלוב הזה – אני מנסה לומר לעצמי: אם אני קיים או לא קיים זה באמת לא משנה. לא משנה לאף אחד [במובן הזה שלאגו של האחרים אין שום עניין אמיתי בי כסובייקט, אף שרבים זקוקים לכל אחד מאיתנו כאובייקט שהם קשורים אליו ביחס של היצמדות (attachment) – ויחסר להם משהו במותו] –

ולא משנה כנראה בכלל, באופן האובייקטיבי ביותר שניתן להעלות על הדעת; כפי שחסרונו של חתול מסויים במדינת ישראל אינו דבר שגורם לרוב הציבור הישראלי נדודי שינה (אלא אם כן מישהו יצר כלפי אותו חתול יחס של היצמדות כאובייקט) וכמו שחסרונו של גרגר אבק על מדף הספרים שלי איננו חשוב משום בחינה שהיא.

אם הגרגר נמצא שם או לא – זהו אירוע בעל חשיבות עצומה לגרגר עצמו (למעשה הגרגר רואה הכל אך ורק מן הפרספקטיבה הזאת!) – אבל לא לי כבעל המדף, הספרים והבית כולו – ולא לאף יצור אחר על פני הפלנטה.

כך ממש יש כנראה לראות את גודל האשליה שלנו.

אנחנו משולים לאותו גרגר שבטוח בכך שקיומו או חסרונו הוא בעל חשיבות עליונה והוא שקוע במשך כל חייו עלי אדמות אך ורק בדבר אחד: אני, אני אני – כאותו "גרגר" שעל המדף, המנופח מחשיבות עצמית (אם לעשות רדוקציה לכל פעילות האדם כולה עלי אדמות אפשר לתמצת את זה בדרך קצרה עוד יותר, במילה אחת, שיש להגותה בקול רם – כמו בתרועת חצוצרה: אני!!!).

לאור זאת, נדמה לי שהכוח העצום שיש ביצירת האמנות, כמו גם בתפילה, במדיטציה, ברגעים שאנחנו "נמסים" בתוך האנונימיות של עשיית-החסד לזולת ובאירועים נדירים מאוד הדומים לכך באופיים – הוא שאנו – (לא האגו שלנו! אך אין לי מילה להגדיר זאת. כל כינוי שניטול כאן לדבר הזה, חסר-השם ממהותו, רק יזיק להבנה של הדברים; שכן אם נדבר על "נשמה" למשל נכניס אותה בברוטאליות בבת אחת לתוך עולמו של האגו – שמחפיץ את הכל ומנכס הכל לעולמו הצר והעלוב) – שאנו מרגישים בצורה כלשהי שכף רגלנו דרכה לשנייה על קרקע המציאות הממשית; שהתעוררנו לרגע מהחלום הנרקיסיסטי, של "אני, אני" – ונגענו לפתע לשנייה קצרה בעולם הממשות. עולם שלרוב קיים הרחק הרחק מאיתנו ואין לנו אפילו מושג שהוא קיים – כפי שעבור הפעוט קיים רק עולם המשחקים שלו – ואין לו כל תפיסה במה שקורה בעולם ה"ריאלי" ה"רציני" וה"חשוב" של המבוגרים.

במובן הזה כדאי כאן גם לומר, שמי שנגע אי פעם בעוצמה גדולה בממשות הזאת – לא יכול לשכוח אותה. הנגיעה הזאת מלווה אותו כאירוע "טראומטי" כל חייו.

מי שאי פעם נגע בליבו חסד אמיתי, ממשי, חסד של ענווה וויתור – כבר לעולם לא יוכל "להיפטר" מהתחושה שחייו בתוך כלא האגו הצר – בלעדי אותו "זה" – הם חיים טפלים וחסרי ערך ומתנהלים במישור חולני לגמרי.

אבל מה עושים עכשיו עם ההבנה הזאת?

כמה כוח פנימי ואומץ לב נדרש כדי לקום ולהתנער ולהמשיך מכאן את המסע של הויתור על האשליה המתוקה של האגו!