הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
לבנה מושון
כשיח פועלים עמלנים משיב תקתוק שעון-סלון לשכנו במטבח, לוחשים מאחוריי.
אין מנוח לזמן, השקט צורב בבשר.
בבית הריק אני
עולה באש. יוצאת מעצמותיי, יוצאת מרקמותיי, יוצאת מעורי, יוצאת מדעתי,
יוצאת מדלתי,
ואין צלצול ממך. (העורך) עודך חי?
הבלוג של לבנה
איזה געגוע, לבנה. אלמלא "עורך" זו יכלה להיות תפילה.
מה אתה חש, אמיר, לא תפילה לעורך?
נוכבר, שיצלצל, שיגיד משהו, ספרי כשיקרה.כל כך הרבה צפיה המתח באויר בבית בגוף ניפלא.
יקרה, עוד קצת. תודה אורה.
אבוי… כמובן.
לפני שהכנסת אותו לסוגריים והוספת הידיעה קראתי "עוֹרְךָ" –
תעתועי הלב הסורר הבוקר…
כלומר, ה"א הידיעה
נו, אתה מכיר את העורכים, עם ה"א הידיעה ובלי ה"א הידיעה, ותודה.
היטבת מאוד לתאר את הגעגוע והציפייה.
יוצא ונכנס לנשמה.
לבנה, העורך ניראה מיותר, השיר חזק יותר בלעדיו
נ. ב. עניות דעתי כמובן, ואם לא נכנסתי לעורך.
מקודם זה לא היה עורך, מלשון העור שלך?
בכלל לא הבנתי את זה עבור עורך ספרים.
האמת, יש עורכים ששווים את זה , וגם עורכות.
אכן היה עורך (ספרים) ונשאר.עם זאת מותר היה לך להבין שזה עור-שלך. לגיטימי.
זה יכול לעבוד לכל דבר כמובן, גם לגבר, לילד שלא מגיע בזמן… אבל אני מניחה שגם לעורך.
אישית, לא הרגשתי ככה אף פעם לגבי עורך. הרי הם נותנים תשובה אחרי כל כך הרבה זמן, וחבל לבזבז חצי שנה בציפית אש בעצמות. אבל לגבר… זה משהו אחר. הרגשתי כך גם הרגשתי.
ליעל, זו הפרעה גבולית, לא?
נשמע יותר גרוע מלחכות לצלצול של בחור מהסוג הגרוע.
הפרעת אישיות גבולית?
אז אם ככה, כולנו, בעיקר הנשים, בעלות הפרעת אישיות גבולית. כל חברותיי הגיבו ככה לגבי גבר אי פעם בחייהן. למה כל חברותי? כל אישה שפגשתי ודובבתי סיפרה לי את הציפייה הנוראית הזו, שתיארת כאן כה יפה ומתומצת, בהקשר לגבר.
ובטח יש גם לא מעט גברים כאלה, למרות שהם יודעים קצת יותר טוב לשמור על פאסון. אבל גם הם משתגעים מאהבה.
בעצם את נתת פה את התיאור התמציתי של טירוף האהבה.
וחרדת הנטישה כמובן.
אז אולי לא הפרעה גבולית, אולי בעצם חרדת נטישה. לגבי גבר, או אהןב או קרוב.
לגבי עורך? לא יודעת. לא הרגשתי ככה אף פעם. כן בכיתי פעם אחת כשקיבלתי סירוב ממ.פרי, אחרי שהספר עבר קריאה ראשונה אצל יהודית והיא המליצה לו, וכבר הרגשתי שבגלל זה זה בכיס שלי. אז בכיתי נורא.
מאמינה לך.
יכולה להגדיר מהי הפרעת אישיות גבולית? (אבל ברצינות)
זה אומר שזמן קצר אחרי שיצאה מדעתה שכחה מזה לגמרי והתקשרה להזמין את העורך למסיבה שארגנה להערב.
יעל, לא רק אצל נשים באחוזים גבוהים אלא גם אצל בני נוער.
אולי זה מסביר משהו.
ברצינות, ללא קשר לטקסט: לחיות עם הפרעת אישיות גבולית זה כמו להיות בגהינום נצחי. כאב, כעס, בלבול, מתח, לא יודעים איך מרגישים מרגע אחד לאחר. חושבים שאנשים לא מבינים, מנתחים הכל, נפגעים, פוגעים, כל הזמן רוצים לסלק את הרגשות הכואבים.
תודה. גיהינום נצחי. וואו.
לא הפרעה, טבעי כל כך אמיתי כל כך זו התשוקה, והרצון לקבל הכרה, היתה לנו התשוקה הזו היינו חווים מוות, ואם לא
לגבי עורך אורה? או לגבי אהוב או קרוב?
כי אני ממש מזדהה עם המילים הללו לגבי אהוב או קרוב שחוששים שלא יגיע וכו". נראה לי שמקרה הזה מדובר באמת בהפרעה דינמית של חרדת נטישה.
היא מבקשת הכרה בקיומה האמנותי, קצת מקצינה, כדי לתת לזה עצמה, כמוך אני מרגישה את התשוקה הזו למשהו והוא יכול להשתנות מדי פעם. אז מה יעל?
אני אמקד איתכן – הוצאת עור במקום הוצאה לאור.
טוב, כל אחד והפרשנות הרגשית שלו, כנראה.
מכל מקום, נראה לי אחלה שקטע כזה, בכמה מילים, מספק פרשנויות אישיות לכל אחד, כל אחד לוקח אותו להזדהות האישית. זה רק מלמד על כוחו.
אישית רק אני יכולה לומר, שכאשר אני שולחת כתב יד להוצאה, אני "שוכחת" את זה, כמה שאני יכולה. וזה עובד. אני גם יודעת שלוקח להם המון המון זמן. (חוץ מרמי אורן שקורא בשיא של עשרים וארבע שעות ומתקשר יומיים אחרי ששולחים לו).
זו מערכת כה איטית, שעדיף לשים דברים על "הולד", אם אפשר.
אני מתה עליך, יעל. ספרי לי על רם אורן, אחרי שהוא קורא בתוך 24 שעות, איך הוא אומר מה שאומר? איך הוא מנסח את דבריו?
מניסיון, הוא באמת איש מקסים ונעים הליכות, מה שלא יכולה לומר על הרבה הוצאות אחרות, ועורכים, כידוע לכולם.
שלחתי לו את כתב היד של נולי ושלי, הוא התקשר למחרת, בחיי, הייתי בשוק. והוא קרא הכול. הוא קורא ספר בשעה. וברור לי שהוא קרא הכול, כי זה הובן ממה שאמר.
הוא התנסח נורא יפה, הסביר מדןע לא, הסביר מה הבעיות בספר לדעתו, שיבח מה שראוי לקבל תשבחות לדעתו, אמר שהוא עוקב אחריי כבר שנים, ואפילו אמר לי שהוא מאמין שאני יכולה לכתוב רב מכר. מפי האלוהים אורן, לאלוהים….
הבנתי גם מכותבים לא ידועים, ששולחים לו כתבי יד וטרם פרסמו ספר, שהוא נורא אדיב ותומך.
יעל, את חושבת שהוא באמת האלוהים?! האם דבריו לגבי אותו ספר ספציפי נשמעו אמינים? משכנעים? קולעים?
לבנה דארלינג, חשבתי שאת כבר מבינה שחלק רחב מכל מה שאני אומרת צריך להבין כאירוניה.
אבל כן, הוא צדק לגבי הספר. זה היה ספר מסחרי, לכן שלחנו לו, והוא צדק בהבחנותיו. אומנם אחר כך פרסמו את הספר בווי נט, בגרסה מקוצרת, אבל עקרונית הוא אמר דברי טעם. וגם התבטא בעדינות ובאדיבות. בסך הכול הוא באמת איש נחמד מאוד. מהיחידים בענץ ששומרים על נחמדות ואנושיות.
מקסים!!!!!!!!!!
שמחה שהטקסט דיבר אלי, ותודה מירי.
הצלצול … אין צילצול מימך… זה ידוע, כולנו תיקוה, אך ההקדמה לזה השיח שעונים , הפרטים…פיוטי לי… אולי הייתי מורידה את יוצאת מדעתי שזה מובן מאליו.
להתראות טובה
תודה על התגובה. פיוטי לי – זה טוב או לא?
ברור שפיוטי זה יפה, נוגע ללב, זה להצליח לעלות רגשות לגבהיים שלא משתמשים בהם ביום יום
הו, לבנה
זה מקסים. נוגע בעור וחודר לעצמות.
(ואין מנוח לזמן).
איזה עצב יפה.
תודה לשחר, תמיד אהבתי את הערותיך.