הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
לבנה מושון
ידינו לאחור כבולות.
ונוגעים אנו בעיניים, מתחבקים בעיניים, מתעלסים בעיניים,
משתגעים בעיניים;
שחים ללא קול שבע שניות ושבע מרצפות מפרידות;
האישונים מתעגלים, האישונים מתרחבים, האישונים מצטמצמים,
האישונים מהרהרים;
הלובן מתאדם, הלובן מזדעק, הלובן מצטעף, הלובן מתרטב;
ארבע מתגוששות, ארבע נוקבות, ארבע משתרגות, ארבע אינן
מרפות.
הכללים נוקשים, הכללים מייאשים, מבראשית אין להם תחליפים;
מי משנינו ילבש עוז וימצמץ ראשון.
זה יפה, הייתה לי תחושה שזו אמירה
לשכן באותו הבית.
את הארבע (ארבע בנקבה) לא הבנתי – שייך למספר הדימויים ללובן?
שכנים? הארבע שייכות למה שמסוגל למצמצץ.
לבנה, הקצב סוחף ויש פה עוצמה ריטורית, אבל אני לא בטוח שאני מבין. הרי אינך מדברת על שמורות עינייך?
הדובר(ים) רואה בהשתקפות עיני זולתו את מה שמתרחש בעיניו שלו.
הרבה תחושות ויאוש אחד לא נוח!