ילידת תל אביב, בוגרת לימודי חינוך וגיאוגרפיה, עיתונאית, הוציאה לאור 41 ספרים לילדים ולנוער ושני רומנים, מספרת סיפורים. כותבת ביוגרפיות. נשואה ואמא.
"בילדותי נחטפתי וגודלתי על ידי צוענים," סיפר משורר ידוע שהשתיה סיממה את חושיו.
לא נחטפתי, לא אומצתי ולא גודלתי על ידי צוענים. כשנולדתי בין סתיו לחורף, בעיצומן של שנות הצנע, ביקש לקנות אותי זוג ניצולי שואה, ששוטט בין מיטות מחלקת היולדות, וגורש בצעקות; הבנתי שאני שווה משהו.
מאז לידתי אני רק מחכה לחורף שיבוא. רטוב, מלא גשם, כמה שיותר גשם; כי בגשם אני שמחה, יוצרת, הופכת עולם; ככל שאותו עולם הולך ונעשה שחון, היובש והכמישה מצמקים אותי מבפנים. אין גרוע כמו קיץ מהביל למוח שמבקש לייצר.
התחלתי את כתיבתי בעיתונות, ועברתי לספרות, את הראשונה אני סורגת בהנאה והשנייה - חוצבת בקרדום, וכך חולפים חיי, בין השורות, בין ילדיי, בין ילדי בית הספר שלהם אני מספרת את מילותיי.
לבנה,
אף אחד מאיתנו לא יודע מתי זה ייגמר, בגלל זה חשוב להגיד לאנשים שאנחנו אוהבים אותם ומעריכים אותם כל הזמן.
פה אני מאמינה שיש ללמוד מטעויות של אחרים. הכרתי מישהו שאיבד את היקר לו אחרי ריב רציני. הוא לא היה יכול לחיות עם עצמו. קורע לב.
לבנה היקרה
והיה מאוחר… הוא בטח ידע בדרך כל שהיא, אנשים יודעים הרבה יותר מימה שאנחנו מתארות ומדמינות לעצמנו.
ובטח לא מאוחר לך לתת אהבה
באהבה רבה
וחג שמח
טובה
טובה, אנשים יודעים, מרגישים, אבל גם רוצים לשמוע באוזניים שהם חשובים למישהו, משפט אחרי משפט, מילה במילה, אות אחרי אות, ברור, צלול, מודגש, בלי אולי, בלי ספק. מוחשי, לא ניחושי.ותודה.
לבנה, אין לי מלים. אני רק יכול להחזיק בידך הווירטואלית ולחוש אתך משהו מהכאב ההזה.
אבל אני מקדיש לך שיר ממקום לא רחוק, "לאין קץ אהבה", והלוואי שתהיה בו נחמה קטנה –
וכבר אמר מי שאמר:
אני אוכל כאילו זו ארוחתי האחרונה, ואני הולך כאילו זו דרכי האחרונה, ואני נפרד לשלום מאהוביי כאילו לא אראם עוד, וכך אני חי את השעה ולא שבע, וזוכה אף במחר. חג שמח.
בארץ אוכלת יושביה, אם זה חיילים על המשמר, אם זה תאונות, שלא נדע, ואם זה מחלות (לב, סרטן)בעידן החדש – אין לנו שום דבר בטוח ביד; זה העצוב, יש יותר "אין" ככל שהחיים משתכללים.ותודה שירה.
ואולי לא היה מעולם – מעולם לא היה דבר,אך שברי פסוקים של שירת יגונים נשכחה,ולב קטן אחד בעולם הרוצה גם הוא לומר שירו,הרחק, לא פה, ועל ליבו שלו,אל עריסת תינוקו,לעטר אותו בנזר- כנזר שעטרה היא עצמה לראשה המחוטב האציל, הכבד בשתי צמות שחורות:
פרחי הדגן הכחלים, או אולי בנזר של כתם, כאותו הנזר שמצאו אנשי העיר פה בתל זה?
אמא,אמא יקירה,מה נזר מנזר מנית לי?
נזר של כתם איננו, איננו נזר של פרחים,עלי דפנא במשכיות חרלים וסרפד השדה……
לילה טוב,אמא
לומר דברים מול הפסקה השירית התמציתית הזאת, עלול להיות חיוור, מול הדבר הטוטאלי שמתואר כאן.
זה משתק כי מתואר כאן הדבר האנושי ביותר שחוזר על עצמו:
ההחמצה.
להבדיל מהחמצת מלפפונים, ששם ההחמצה היא המטרה עצמה. ההחמצה של יחסי בני אדם היא הכשלון … המצליח ביותר.
וברור שאת העיקר החמצתי: שורות חזקות.
הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
כמה עצוב.
צריך תמיד להגיד לאהובנו מה אנחנו מרגישים. לפני שיהיה מאוחר מדי.
ועל זה אנחנו לא נותנים דעתנו, כי אף אחד לא חי בתחושה כי עוד שעה, או מחר, נגמר.
לבנה,
אף אחד מאיתנו לא יודע מתי זה ייגמר, בגלל זה חשוב להגיד לאנשים שאנחנו אוהבים אותם ומעריכים אותם כל הזמן.
פה אני מאמינה שיש ללמוד מטעויות של אחרים. הכרתי מישהו שאיבד את היקר לו אחרי ריב רציני. הוא לא היה יכול לחיות עם עצמו. קורע לב.
לבנה היקרה
והיה מאוחר… הוא בטח ידע בדרך כל שהיא, אנשים יודעים הרבה יותר מימה שאנחנו מתארות ומדמינות לעצמנו.
ובטח לא מאוחר לך לתת אהבה
באהבה רבה
וחג שמח
טובה
טובה, אנשים יודעים, מרגישים, אבל גם רוצים לשמוע באוזניים שהם חשובים למישהו, משפט אחרי משפט, מילה במילה, אות אחרי אות, ברור, צלול, מודגש, בלי אולי, בלי ספק. מוחשי, לא ניחושי.ותודה.
לבנה יקרה, לא סתם כתבת בתגובה אצלי בבלוג על ההחמצה הכפולה. אבל אנשים יודעים בדרך כלל, גם אם אנחנו לא אומרים במפורש, הם יודעים.
כן, ידעתי מאיזה מקום שלחי לך את זה. תודה לאליענה.
זה קורה לכולנו. אפילו לי נראה שבעלי מובן לי מידי.
אבל אנחנו אנושים ואל תחיי בחרטה . הכאה עצמית אינה טובה לאיש.
תנסי לעשות פה בעולם הזה טוב בשבילו.
כן, המובן מכשיל, מרדד את העירנות, מרדים ואיתו אנחנו נופלים מעת לעת עד שמאוחר.
לבנה, אין לי מלים. אני רק יכול להחזיק בידך הווירטואלית ולחוש אתך משהו מהכאב ההזה.
אבל אני מקדיש לך שיר ממקום לא רחוק, "לאין קץ אהבה", והלוואי שתהיה בו נחמה קטנה –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4966&blogID=182
קראתי אמיר, תודה על ההקדשה, אהבתי את הסתו הנערם על החזה.
עכשיו אמרת.
והמילים נפתחות לך.
והן פוגשות אזניים/עיניים של אחרים, אבל מה שהיה צריך להיאמר – נאמר.
שחר מחמדי, אתמול אמרת לי ואני אמרתי לך, ועכשיו אני רגועה.
מאד מאד עצוב
אומי, שיהיה לך ולבני ביתך חג שמח.
אכן יש ונפספס לומר למי שיקר לנו כי הוא כך, ואז רק העצב יתעצם.
והשיר ממוקד ומבטא את זה בעצמה.
וכבר אמר מי שאמר:
אני אוכל כאילו זו ארוחתי האחרונה, ואני הולך כאילו זו דרכי האחרונה, ואני נפרד לשלום מאהוביי כאילו לא אראם עוד, וכך אני חי את השעה ולא שבע, וזוכה אף במחר. חג שמח.
כמה קשה לחיות כאילו זה היום האחרון ומצד שני זה באמת ממקד בדברים החשובים באמת. לעולם נפספס אבל אני מאמינה שמי שלא יהיה ידע שהוא יקר. מרגישים את זה.
למיכל, הנאהב הוא יצור כמוני וכמוך, בחייו הוא רוצה רגעי ודאות. יש מי שלא מקבלים רגעים כאלה.
לבנה, זו תחושה קשה מדי. ומוכרת, לצערי.
בארץ אוכלת יושביה, אם זה חיילים על המשמר, אם זה תאונות, שלא נדע, ואם זה מחלות (לב, סרטן)בעידן החדש – אין לנו שום דבר בטוח ביד; זה העצוב, יש יותר "אין" ככל שהחיים משתכללים.ותודה שירה.
באידיש מקוננים אוי ביי.
איך זה ולמה זה שאנחנו לא יכולים להגיד בחיים, לחיים, את מה שאנחנו יודעים כל כך טוב להגיד כשזה מאוחר.
הפקעת בגרון.
למשה, לא מבינה אידיש אבל מרגישה היטב. הייתי היום ליד האבן, ולא נמצאו המלים. תודה על הפקעת.
ואולי לא היה מעולם – מעולם לא היה דבר,אך שברי פסוקים של שירת יגונים נשכחה,ולב קטן אחד בעולם הרוצה גם הוא לומר שירו,הרחק, לא פה, ועל ליבו שלו,אל עריסת תינוקו,לעטר אותו בנזר- כנזר שעטרה היא עצמה לראשה המחוטב האציל, הכבד בשתי צמות שחורות:
פרחי הדגן הכחלים, או אולי בנזר של כתם, כאותו הנזר שמצאו אנשי העיר פה בתל זה?
אמא,אמא יקירה,מה נזר מנזר מנית לי?
נזר של כתם איננו, איננו נזר של פרחים,עלי דפנא במשכיות חרלים וסרפד השדה……
לילה טוב,אמא
מי את, השתיקה? עקבת אחריי? קרה לי היום דבר שתואם את השורה האחרונה. לו נחשפת, גם ברמז.
לומר דברים מול הפסקה השירית התמציתית הזאת, עלול להיות חיוור, מול הדבר הטוטאלי שמתואר כאן.
זה משתק כי מתואר כאן הדבר האנושי ביותר שחוזר על עצמו:
ההחמצה.
להבדיל מהחמצת מלפפונים, ששם ההחמצה היא המטרה עצמה. ההחמצה של יחסי בני אדם היא הכשלון … המצליח ביותר.
וברור שאת העיקר החמצתי: שורות חזקות.
תודה, יוסף.