הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מאת: לבנה מושון לקרנית גולדווסר
פנה לי מקום בגופך, לא חשוב היכן, בכל אתר, בכל קפל דם, מקום לחיק, מקום למילה, מקום לתפילה, מקום אתה על יד, מקום לרגע איתך, מקום אבין כי נגמר; פנה לי זמן, לא חשוב מתי, בכל יום, בכל תזוזת מחוג, זמן לחיבוק, זמן לדיבור, זמן למבט, זמן למחנק, זמן לשתיקה, זמן לקריסה – קריעה היא תוגת עולם.
פנה מקום וזמן, יקר, במסע אני איתך ולבד.
מרגש ונוגע ,לבנה, אכן אנו זקוקים שיפנו לנו מקום וזמן -קריעה היא תוגת עולם!
עכשיו ,כשאני רואה את ההקדשה (שנשמטה מעיני הקהות בהתחלה)הדברים מקבלים משמעות עמוקה עוד יותר תמיד היא תהיה לבדה במסע הזה לאחר שידומו תקתוקי המצלמות, בדידותה כפולה ומכופלת מי ,יכול בכלל להבין את גודל צערה ולהשתתף בו
כמי שהתבוננו מהצד, וידענו שאנחנו יודעים, ושאלנו איך היא יודעת וממשיכה להלחם כארי על מה שכבר יודעים, כואב שבעתיים בגינה, בגין חוסר האונים שלנו. תודה חנה שאת נמצאת.
ביטאת הרבה ובמעט מלים את הרגשתה ברמה הפרטית וגם ברמה הכללית של שכמותה. שיר פרידה שלא תסתיים, חזק ומרגש.
איציק, תודה על תגובתך, אנחנו רואים בזולת את בבואת הצער בבוא יומינו.
נהניתי לקרוא את השיר והצטרפתי לנהיית הלב אל קרנית, אולם יחד עם זאת משהו מאוד מפריע לי ורציתי לשתף. בכל יום מתים אנשים יקרים לאנשים , הורים שמאבדים את ילדיהם, נשים שמאבדות את בעליהן, אנשים נרצחים, נפגעים בתאונות דרכים, תאונות עבודה, מחלות איומות שקוטפות בני אדם בכל גיל, הכאב שלהם הוא כאב האובדן וכנראה שאיננו פחות משל קרנית (אין לי כוונה לכמת כאב מקווה שאובן בהמשך), אבל אנחנו כעם , קצת כמו עדר, מתחברים לכאב של "מפורסמים", אלו שמקבלים סיקור תקשורתי , מי שמופיע אצלנו בסלון הוא כבר נהיה כל כך קרוב אלינו, שאנחנו הופכים ליותר ממשתתפים בצער, אנחנו הופכים לכדורים של צער בעצמנו. והנה כל הפניות והשירים לקרנית, ולרגע נדמה שרק שבוי אחד הוחזר, ורק משפחה אחת אבלה. ולרגע נדמה שאין יותר צער שכול מלבדו, ויש. ואיננו קוראים מודעות אבל בעיתון ומשתתפים בצער על כל מוות, הצער הוא של המשפחה, ברגעים מסויימים אנחנו באמת נהיים עם כמשפחה , הצער שלי הוא שזה קורה רק ברגעים מסויימים ,וזה נראה לי קצת כמו צביעות. אנחנו חוזרים מהר אל ענייננו וחיינו, וקרנית היא לא באמת משפחה, היא נותרת עם כאבה ובדידותה וברגע שהתקשורת תסיר את אור הזרקורים ממנה ,היא תישאר לבד פי שבעה מליון, על כך יותר מכל ליבי לה .
זה משהו שמאוד רציתי לומר ובטח יצא מסורבל, אולי לפחות את השירים והמכתבים תשלחו אליה ,שישאר איתה משהו מ"חיבוק העם", שעוד מעט קט ויתפוגג לו.
אני מבינה את דרך חשיבתך, חמודה,ומה שאענה לך זו אינה הצטדקות (זה עושים במשטרה), אלא נסיון לקרב אותך לעוד חשיבה, כתבתי מה שכתבתי למען "משהו שאבד" ונתתי לו כתובת, הכתובת היא רק משל ודוגמא; הרי איננו יכולים ללכת וצער העולם והארץ על כתפינו, כי נקרוס, היחיד הוא הנציג. המילה צביעות היא קשה ולא במקומה, אם אספר לך שעל כל הרוג בתאונת דרכים אני מחשבת מיד בראש את מספר המשפחות סביבו שנהרסו (אחיו, אחותו, אחיו השלישי, הוריו, דודו הראשון, השני, דודו מצד אמו, סבתו, משפחת אישתו, ילדיו – להמשיך?)תאמיני ל"צביעות" שלי?
הי לבנה. אני מתנצלת. לא הייתה כוונתי להאשימך בצביעות. ניסיתי להסביר את תחושתי ורואה שהצלחתי אך מוציאה את המילה צביעות מהלקסיקון שלי, כי היא איננה מדוייקת ולא לה התכוונתי. ולגבי לקחת את כל העולם על הכתפיים, פעם לקחתי, כל מה ששמעתי היה מתיישב עלי והייתי בוכה על כל העולם ועל כל הסבל והצער של כולם ולא יכולתי יותר. די התמוטטתי, והעליתי שריון, אולי הוא עבה מידי, ולכן פה ושם מוצאת את עצמי מתנצלת…מקווה שזו תתקבל.
קיבלתי, חמודה.
אני אוהבת את הכתיבה הפרוזאית שלך. "בכל קפל דם" – זה דימוי ממש נהדר.
מודה לך על האהבה, לבנה.
התכוונתי – את הכתיבה בשירה פרוזאית.
עדין ומדויק.
תודה באיחור לאביטל, עכשיו לא דייקתי.
אוי זה עצוב ועמוק כל כך.
יפה ונוגע. גם מעבר להקשר הספציפי. במובן האנושי ביותר.
לאומי ולשירה, יש נמען כמשל, אבל המושא הוא כל מי שנתפס בצערו, תודה.
לבנה נאמר שכל השערים ננעלו מלבד שערי תפילה ושערי דמעה של אשה.
ושתי אלה כאן במילים שלך: דמעה ותפילת תחינה וקינה ואהבה וחמלה וכאב,
פתח לנו שער בעת נעילת שער.
למשה, רק שלא ינעל לנו שער התקווה והמאבטח יעשה מלאכתו כהלכה.
אכן במסע הזה אדם הוא לבד, הכי לבד שיש, נוגע ללב
יש עוד מסעות מייסרים, חני, במסע כתיבה את לא לבד??
אכן לבד, עוד כשהייתי ילדה ציירתי את עצמי עומדת וכתבתי בצד"בסוף אני תמיד לבד…"
אחרי שקראתי את ההבהרה שלך לגבי ההקדשה, רווח לי.
"פנה לי מקום בגופך" בפנייה למת, ו"בכל קפל דם מקום לחיק" – חזק ומזעזע.
תודה, אמיר.