הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מאת: לבנה מושון
בכל יום אני שואלת את עצמי אם אני אוהבת אותי כמו שאתה אוהב אותי, מחמדי, ואלמלי באת לעולם יתכן שהייתי אוהבת את עצמי פחות מהכמות הקצובה בחוק האלוהי לברואיו, שממנה ומטה אין זכאות לסל החיים, ואלמלי נאחזתי בשורשי שערותיך הייתי שמוטה בתחתית הבוצה של אובדני; כעת אני חיה מרגע לרגע שמשהו מאהבתך אלי ידבק בקרקעית נשמתי ואתחיל לפתע לשאת חן בעיני עצמי ולא אסתער לטרוף את חייך בכף ידי.
יפה השיר בפרוזה ,ומבטא את הקשר הסמביוטי בין אם לילדיה, אנו נאחזים בהם בחבלי אהבה שלפעמים חונקת, האין לנו הזכות ,לבנה, לאהוב את עצמנו בלי הלגטימציה או הרשות הבלתי כתובה או הבלתי מודעת שלהם ,וככה זה תמיד יהיה אם וילדיה-טלטלה מתמדת של אהבה , פחד חרדת נטישה ? ככה אני מרגישה בקריאת השיר, וכך אני חשה לאחרונה והכתבות בעיתונים מטלטלות אותי עוד יותר ,ומה שמובן מאליו אינו עוד…
לחנה, יש לנו זכות ואנחנו לא לוקחים אותה.
לב העניין הוא שאנחנו אוהבים פחות את עצמנו ממה שילדינו אפילו אוהבים אותנו, לקיפוח העצמי יש דרכים ביזאריות לפרוץ החוצה על גבם של אוהבינו.
לבנה יקרה
בשעור היום אמרה תלמידה שלי בלחש : לא נעים להגיד כמה פעמים בא לי לחנוק אותו.
ובעל המכולת אמר: מה זה רוצחת את הילד שלה יש לה תפקיד לא?
ואני אמרתי : אף אחד לא יודע כמה קשה לגדל ילדים . למה דוקא נשים צריכות לעשות את זה .
ממה שאני קוראת אצלך שכתוב בצורה מרגשת אני מציינת לעצמי את התלות האיומה של אם בדימוי שלה בעיני הילד דימוי של אהובה שאיננו טבעי לה , תלות של אהובה ודחוייה וההמשך ידוע.
קטע חכם לבנה . תודה.
תודה מירי, מתחוללת מהפכה בסדרי עולם
שיצוקים בנו.
כולם שואלים את השאלה הזאת (בעיתונים, בערוצי הטלוויזיה, ברדיו, ברחוב): למה היא עשתה את זה?
והנה התשובה: העדר אהבה עצמית.
וזה כתוב מדויק וחזק. מוגש כמו גליוטינה לראש.
ובכל זאת, הייתי מעדיף לקרוא את זה במנותק מהאקטואליה ואולי גם בלי ההפנייה "בני" (מה שפותח את זה לכל סוג של אהבה או אי-אהבה), ואם אפשר – הייתי מחזיר את ה"אני" למקומה הטבעי בלשון היומיום (אני שואלת, אני חיה).
לגזור ולשמור, לבנה, בצמוד למשמר המלכותי!
:)))
לשחר מריו, מודה שההרהורים הללו עלו בעקבות האקטואליה, אבל תופס בכל קשר בין אישי – היעדר אהבת העצמי הוא מקור אסוננו. ואת המלצותיך שוקלת ברצינות, sir. תודה.
כתוב מעולה.
הכי מפחיד הוא שאת השנאה-עצמית או תחושות הנחות או איך שלא יקראו לה, את זה ההורים כן מצליחים איכשהוא להעביר לילדיהם.
לבנה, כתבת יפה ועצמה. אני שומעת הירהורים של האשה המודעת לרגשותיה, לתלות העצומה שלה באהבתו של בנה ובאהבתה את בנה המחליפה את אהבתה לעצמה. מכאן קל יותר להבין מה קורה כשצצה האכזבה.
תודה, אורה, אכן כל אהבה המחליפה את אהבת העצמי סופה מפוקפק.
הצבעת על נקודה חשובה, אומי, האם ההורים מעבירים נחיתות, או מטפחים אהבת עצמי (על ידי ביטול העצמי שלהם) או מדשנים נרקיסיזם?