משהו על מברשות שיניים חשמליות

משהו על מברשות שיניים חשמליות/ אדמיאל קוסמן

לעיתים נחרתים בזכרוננו דווקא הרגעים הבלתי חשובים לכאורה, רגעים שאפילו קשה לשחזר אותם במדוייק כיוון שלא היינו ממש נוכחים שם לגמרי; הם חלפו לידינו כשתשומת הלב היתה נתונה לדברים  אחרים.

אינני יודע מדוע אני נזכר שוב ושוב עתה באירוע השולי הזה, כשהסרט המסובך וצפוף-האירועים של כל שאר חלקי היום חולף עתה בראשי. ועם זאת, ככל שהאפיזודה הזאת מתרחקת ממני – לקראת סיומו של היום, כשהעייפות כבר גוברת עלי, מתברר לי שדווקא היא הותירה בי חותם חווייתי חזק יותר מכל האחרות.

זה התחיל בדבר הבנאלי ביותר שניתן להעלות על הדעת. סתם בוקר של סידורים והתמודדויות עם זוטות החיים. בוקר שבו נקבע לי תור מוקדם (נדמה לי שהייתי הראשון) לשיננית, למטרת ניקוי שיניים.

עינויי הבוקר הזה התחילו עם מחאותיה של השיננית על המצב המזעזע של נקיון הפה שלי (בעוד אני לכוד תחת ידיה, חצי-מושכב על כסא העינויים, ואין בכוחי אפילו להגיב) ועל העבודה הרבה שאני מטיל עליה כבר בשעה כה מוקדמת.

לאחר מכן ליוותה זאת סדרת עלבונות על כך ששיניי הן "השחורות ביותר שהיא ראתה מימיה"; ואחר כך היתה שוב שתיקה קצרה, ואז ירד עלי מלמעלה מטח ארוך של משפטים שתוכנם עסק באינטנסיביות רבה בתיאור ההזנחה שנהגתיבהחלק הפנימי של שיני, שאינו מנוקה לטענתה כלל בתנועת הצחצוח הנכונות.

היה קשה לי להתרכז ולהקשיב לדיבורה השעטני והרגשני של השיננית – הצירוף המוזיקלי המיוחד הזה, הרעש הצורמני של המכשירים הקודחים בחלל הפה יחד עם הדיבור הצווחני שלה – שהיה, כך נדמה לי, מהיר יותר מסיבובי קידוח המכונה – שני אלו ביחד היוו צירוף סדיסטי במיוחד בכדי להתחיל בו את הבוקר.

בהפסקות הזעירות שהיא העניקה לי, כמו לאסיר משוחרר, לשטיפת הפה – התנצלתי במידת יכולתי. אמרתי שהקואורדינציה שלי בתנועות הידיים היתה תמיד גרועה במיוחד, וכדי להוכיח זאת אפילו הסברתי לשיננית הזועמת שאני לא מצליח עד היום לחנות ברֶברס.

ובכן, למה אני מספר עתה את כל זה? כיוון שלאחר כל הרעש והמהומה שבה התחיל הבוקר שלי במרפאת השיניים – והשיננית הזאת ש"דפקתי לה את הבוקר" – יצאתי משם עם הוראות ברורות לקניית מברשת שיניים חשמלית (שסיימה בזעף את נאום הפרידה: "אם אתה לא מסוגל – אז לך תקנה לך מברשת שיניים חשמלית!").

וכאן אני מגיע לאפיזודה המשונה הבאה.

הזדרזתי כמובן לקיים את הפקודה של השיננית החיננית, ופניתי לחנות הקרובה למכשירי חשמל שזיהיתי סמוך לרחוב שבו החניתי את מכוניתי – מסוגי ההיכלות החדשים שנבנים היום ותופסים את מקומן של החנויות הקטנות והעמוסות של ילדותי.

בצד המדפים העמוסים בדגמים שונים של מברשות שיניים חשמליות ניצבה אישה מרשימה בגיל העמידה, שחזותה היתה דומה לזו של מנהלת בית ספר סמכותית. היא היתה עסוקה באותה שעה במעין "הרצאה" – אינפורמציה מפורטת על המכשירים השונים – שהעבירה ללקוח שקדם לי בקולה המתכתי. קול יבשושי, של מי שחוזר על דבריו שוב ושוב במשך ימים על ימים.

יכולתי להבין מתוך ההקשבה לדבריה שהיקרות ביותר הן של פיליפס ובראון, אבל הן גם הטובות ביותר. המחירים הגבוהים שהוצעו למברשות הללו בהשוואה למברשות השיניים הפשוטות שהורגלתי בהן כל ימי – גם הם לא הוסיפו לאווירת הנחמדות היתירה שבה נפתח הבוקר הזה עבורי.

וכאן אני מגיעה לאפיזודה שבה אני מהרהר שוב ושוב, עתה, בסיומו של היום.

לַקוֹנֵה שקדם לי היו פנים מיוחדות. ממבט ראשוני, מן הצדודית, הוא נראה כאדם רגיל מן הישוב, יכולתי לדמיין אותו כבעל וכאב שמכוניתו חונה גם היא ברחוב הסמוך; אבל מבט מזוית ישרה יותר הראה שמשהו בפניו היה פתוח לרווחה בצורה יוצאת-דופן – היה ניתן אולי לחשוב לרגע שהאיש לוקה בפיגור מסויים. היה זה מבט לא-רגיל. מאוד לא רגיל. קצת מרתיע. הוא הביט במוכרת, ושוב ושוב במברשות השיניים שעל המדפים במין השתאות, ואני הבטתי בו ובה והקשבתי לשיחה.

בשלב מסויים המוכרת שאלה אותו אם הוא נשוי והוא השיב בחיוב. היא הציעה לו לקנות מברשת שיניים חשמלית של בראון ש"היא עכשיו במבצע" והיא מיועדת לזוג, היא הסבירה לו שכך הוא חוסך סכום נכבד בקנייה, ומדוע? כי הוא רוכש שתי מברשות ביחד – לו ולאשתו במכשיר אחד – שמחירו במבצע המוצע נמוך בהרבה ביחס לקנייה של שתי מברשות שיניים חשמליות רגילות לשני בני הזוג בנפרד.

האיש הביט בה ואמר – שוב, בעיניו הקרועות לרווחה שניבט מהן משהו עמוק מאוד אבל בו-בזמן גם מתנצל – שהמכשיר הזה לא מתאים להם כבני זוג כי הם מצחצחים את השיניים בחדרי אמבטיה נפרדים.

עד כאן הכל היה די "נורמלי". משונה מעט, אמנם, אבל הסיטואציה עצמה היתה די מוכרת ורגילה. זבנית, לקוח, דיבור ענייני על מכשירי חשמל.

אבל אז ראיתי אותו פונה אליה באותן עיניים עמוקות, גדולות, פתוחות-לרווחה, ושוב, כמתנצל, הסביר למוכרת (שנותרה לרגע פעורת פה) – שהם  – כלומר הוא ואשתו – אמנם מצחצחים שיניים בחדרי אמבטיה נפרדים, אבל הם ישנים "באותו החדר ובאותה המיטה", ושלאחרונה, כך אמר, "אפילו הסקס שלהם בסדר גמור".

הרגע הזה היה רגע "שלא מן העולם הזה".

כל כך בלתי-צפוי. מין גילוי לב פשוט כזה, שחרור של המחשבות החולפות אי-שם, המחשבות שרוחשות כל הזמן בתוכנו אבל למדנו לחשוב אותן בפינות אפלות, לעצמנו, ולא לדבר עליהן במקומות ה"לא-נכונים".

 היה משהו שכאילו נטרף לפתע, באותו רגע מביך, בקלפים המאורגנים כל כך של "סדר העולם" המוצק שלנו – שלי ושל המוכרת הנכבדה – שגם הגיבה מצידה בהסמקה קלה.