הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
הרוח בערבי הנחל
מאת: לבנה מושון
בדרך לשרון חצב הבקיע את פריחתו, חולד הרעיד תלולית תחוחה במדשאה. ילדה תמה רוקמת במחשכים חלומות מסתיו יומה.
די לבכות, מון פטי, סבא מחזיק כף יד על לחייך המתוקה, שוחה בעומק התכלת של בכייך שנדם, הכינותי מזוודה, שרי, נצא לפגוש את הרוח בערבי הנחל…
כל כך יפה ופיוטי ומצמרר איך הזוועה מתחפשת לחיבה, הפוך על הפוך קטע חזק, ואיך הוא מתכתב עם המציאות ,לבנה
החיבה מתחפשת לזוועה, אכן, האמנם אלוהים מרחם על ילדי הגן, מן הראוי שנשאל כל יום מחדש. תודה, חנה
מתיקות וחיבה מרמות כמו הבית של עמי ותמי. מה היה בסוף ? מכשפה.
אהבתי.
תודה לוסי, המחבר של עמי ותמי נתן להם אופציית מילוט (נתיב הפירורים); כאן גם זה לא.
אכן מצמרר, מתחיל בחצב, בחולד, אחר כך בילדה ובסוף במזוודה. כתוב בורוד ילדותי ומזעזע.
חני, כשהסתו מקדים להגיע, מה הוא אומר לנו, בעצם. תודה.
שיר מאוד מיוחד, מעורר תחושות מעורבות.
תודה לאיריס שני.
לבנה, הו כמה אני מחכה כבר לחצבים.
נקשר לי באופן די חריף לרוז. ולא ברור איפה האור ואיפה האפילה מתחת או מעל האדמה. ואגב, צ"ל תחוחה.
אלא אם כן טחו עיני לראות את הכוונה.
לא טחו, ודאי שצריך להיות תחוחה, מה עלה בדעתי. כששוקן עשתה הגהות לרומן של שי עגנוו, הבטיחה למגיה השמיני 100 לירות ארץ ישראליות (שזה היה הרבה) על כל שגיאה שתימצא. קרא המגיה את הספר בדקדקנות והנה הוא כמעט מסיים ו…בסוף השורה אחרונה, הייתה חסרה פשוט נקודה. זהו, משה, קבל ממני 100 ל"". ולעצם העניין, כל הסתו הזה הוא בנשמת האומללה.
למשה, ראיתי חצבים באי תנועה בדרך לירושלים. הופתעתי.
זה די סביר לבנה מבחינת התאריך,
אלה חצבי משרד החינוך המבשרים: תם החופש הגדול :))
תוך יום יומיים אם אין פקקים הם מתחילים להגיע גם לצפון הארץ.
פכחחחח…משה, הצלחת לגלגל אותי מצחוק…חצבי משרד החינוך! יש לי דמעות בעיניים…
ואני מקנא בך שראית לפני:)
מצמרר ומחריד
אוי לנו שאוייבינו הם מבית, תודה אומי.
כשהיינו קטנים קראנו איך ז"אן ולז"אן הצרפתי גדל הגוף והנשמה, בא לקוזט הקטנה, לקח אותה יד ביד ואמר לה: בואי והציל אותה מסבלה.
ועכשיו התהפך העולם בארץ שלנו.
מתאים הקטע. ממוקד במסר ובתחושה שהוא מעביר. חזק.
אומרים שאנחנו צבועים, מתחסדים, מגלגלים עיניים לשמיים, לסדום דמינו, כעמורה היינו, וכאילו לא ידענו. הרשע, כמו הטוב, בא במחזוריות. נסה לספר היום את חנה"לה ושמלת השבת לילדים? סיפור כזה לא מתיישב לילדים בשכל. שואלים אותי, מה פתאום היא הלכה עם זקן פחמי, ועוד ביער, ועוד בחושך של כניסת השבת, ועוד הדפה בידיה את השק המטונף – למענו?! מפליא שהוא לא רצה למשש לה את הבד של השמלה… איפה השארנו את עידן התמימות. מזכיר את אנגליה של אוליבר טוויסט. תודה איציק על תגובתך.
אם הייתי קורא קטע כזה לפני שבוע, הייתי עלול/עשוי לחבב את הסבא הזה, שמבקש לגאול ילדה תמה מסתיו חייה.
כשאני קורא את זה היום, אוי, אני רוצה לצעוק לילדה: רוצי, רוצי על נפשך.
איזה אופל מתעתע נחבא אל המילים.
לשחר-מריו, הגיעה העת להמציא את התפילה, תן לנו את הכוח והתבונה להבדיל בין סבא לסבא, ובין אבא לאבא, ובין אמא אוהבת לאמא אוייבת, ונאמר אמן, ותודה לך.
לבנה, מעניין וחזק השימוש שלך בקלאסיקה של גרהם
ואיך תמימות הסיפור המתוק של ילדותנו
לובשת צורה מפלצתית.
הזאב והגדיה, … וחנלה שחזרה עם שמלה חדשה מלוכלכת, רק הכוכבים ניצנצו( בזכות הירח)הם עשו איתה חסד, לרוז לא היו כוכבים ולא ירח, גם לעוד ילדים שאיננו מכירים אותם.
לאורה, כשהשדים יוצאים מחוריהם אי אפשר לעצור אותם, ולא יעזרו הכוכבים והירח, ומי יודע מה יביא היום.
תודה סיגל, האימה והחרדה שזורות במציאות חיינו בעוד אנחנו משלים את עצמנו וילדינו שהן שמורות לסיפורים.
רק עכשיו ירדתי לעומקה של הזוועה המתוקה.
באמת מתכתב עם כל האהוב עלינו ולא בטוב.
תודה אביטל, בימי הסליחות יש למישהו סיבה טובה לצרוח עד לב השמיים.