הבלוג של לבנה כותבת ומספרת

        מאת: לבנה מושון כל נכסיך – נפש דקה, כותנת בוהקת, נעלי בד וצלוחית שוקולד; כשפניה אליך תסיט לשנייה, דע שהיא מחשבת את געגועיה, סודותיה, חטאיה, פרודות נפשה. קרא לה מפרת צו, קרא לה מרסקת כלל, תלוית רגש, נאחזת בקש, חסרת בינה. קרא לה חולשת רגליים אבודה; שתימק לאיטה. לה טובה מיתה ולך – הליכתך.      

מאת: לבנה מושון אף פעם לא אמרתי שאתה יקר לי התרגלתי   שהמלים מתכנסות לי וסוגרות לי, וחונקות לי עד שהונחה אבן על ראשך והיה מאוחר.

      לבנה מושון אתמול ליד המאפייה שרו לי צמד מיינות על המדרכה במקורי להבה זקורים, בזנבות חטובים; היא ברוך, הוא ניתר נבוך,  שניים בנתיב הפירורים. איך אהבתי, אלוהים. *תיקון טעות לקוראי הפוסט הראשונים: השם הנכון הוא מיינה ציפור מהודו/סרי לנקה, דמויית שחרור, בצבע חום עם יכולת שירה צלולה שהתבייתה בערי ישראל. בהזדמנות אחרת כתבתי שציפורים בטבע הן חולשתי הגדולה, לא מחזיקה כאלה ...

  רגע לפני שייעל היום הנורא מאת: לבנה מושון ביום שיצא לאור הרומאן הראשון שלי – קצת מזמן – ערכתי ערב השקה בביתי. באו כל המי ומי, חברים מאגודת הסופרים, אמנים ואורחים. עלהשולחן, סמוך לתקרובת, עמדו מספר עותקים מהספר. בצד, על מדף מרוחק, החזקתי עותק אישי שבו חיפשתי בכפייתיות טעויות  דפוס ורשמתי לי הערות בעיפרון.  בין הבאים היו צמד תמהוני – הוא ...

     דממה. הרחוב עוצר את נשימתו.   צפירה מיבבת, פורעת את הזכרונות.  מחלון ביתי, בחצר בית הספר, עשרים תלמידים דבקים בכדורגל,  הדם פועם להם בעורקים, המשחק הוא החיים.  אי שם שישה מליון – לכל היותר מספר בטוטו;  ילדי המחר רצים בלי לראות, אין יד שתעמיד את רגליהם דום. לא ראינו בקוצר ידינו.             

לבנה מושון בוקר יום חג, הרחוב בתרדמה. הרדופים מימין וגם מעל. משורר הגעגועים פוסע לבד, משלח צעקה שהאחת תשמע; במרפסות תדהמה. שכונה שלמה  גוהרת, משתאה. מדפדפת בלוח חייו.  איש עם שיר בלתי מובן, בלתי נתפס. וכבר הוא לא לבד.

   לבנה מושון כשעולבים בי אני שותק. נסוג כל הדרך חזרה, טווה את תכריך העולב. בלילה אני משנן את דבריו, מצייר אותם, מוחק וכותב שוב באצבע, כאב בשרירי המתוחים לעייפה, באגרופיי הקפוצים. אני רואה אותו תלוי עירום במהופך על קורה, ריר זולג מפניו; אני רואה אותו עקוד, מגולגל בשטיח, צועק חמס. אני רואה אותו זוחל על ארבע, מלקט את קליפות ציפורניו מהרצפה, ...

  את השיר הבא של הסופר יצחק אורפז מצאתי בעיתון האינטרנט "חדשות אהוד בן עזר" והתלהבתי.  רציתי לשתף אתכם בהנאתי .                                                                         יצחק אוורבוך-אורפז   (*)   לְיַד הַמַּרְכּוֹל פָּגַשְׁתִּי אִשָּׁה שֶׁאָהַבְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים. מַיִם מְתוּקִים עוֹד זָרְמוּ אָז בַּיַּרְקוֹן. שָׁם, לְרַגְלֵי עֵץ עָבוֹת, הַסּוּף כִּסָּה אוֹתָנוּ וְאוֹר רִאשׁוֹן גִּלָּה אוֹתָנוּ נוֹטְפִים וְצוֹחֲקִים   עַכְשָׁו צָחֲקוּ אֵלַי קְמָטֶיהָ. הִיא רוֹצָה לִתְפֹּס ...

   לבנה מושון   ידינו לאחור כבולות. ונוגעים אנו בעיניים, מתחבקים בעיניים, מתעלסים בעיניים,  משתגעים בעיניים; שחים ללא קול שבע שניות ושבע מרצפות מפרידות; האישונים מתעגלים, האישונים מתרחבים, האישונים מצטמצמים,  האישונים מהרהרים; הלובן מתאדם, הלובן מזדעק, הלובן מצטעף, הלובן מתרטב; ארבע מתגוששות, ארבע נוקבות, ארבע משתרגות, ארבע אינן  מרפות. הכללים נוקשים, הכללים מייאשים, מבראשית אין להם תחליפים; מי משנינו ילבש עוז וימצמץ ...

    לבנה מושון ברך האל את גבריאל שהחזיר את היום לסדר היום שהחשיך ונבלע לתהום; ברך את גבריאל שהחזיר לי חדווה ותשוקה ללחם וחמאה; ברך האל את גבריאל שהחזיר טוב ורע, שנרקמו לעיסה איומה; ברך את גבריאל שהחזיר מחשבה שהתחמקה וחדלה; ברך האל את גבריאל שהחזיר שפיות  שנדחקה והתאיידה; ברך את גבריאל שהחזיר גוף וצורה לרוח רפאים בעלטה; ברך האל ...