רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן

אופטימית עד בלי די לגבי כל העולם – בעבודה, ידידים ואפילו לגבי זרים. אישיות סוחפת. למעט חייה שלה וחיי משפחתה. יש לה פתרונות מוכנים לכל בעיה שמעלים בפניה האחרים. פתרונות הגיוניים וחותרים לטוב. כשמדובר בעצמה – אובדת עצות. כאשר ילדיה מעלים בפניה מצבים לא קלים שבהם הם נמצאים לעיתים – פגה יכולת הסיוע שלה ופסימיזם עמוק עוטף את כל כולה. ...

  נשים במלחמה לוקחות אחריות על ילדים מפוחדים ועל גברים משתגעים. הגברים משתגעים במחשבות ובמעשים ביודעם שהנשים תדאגנה להם ולילדיהם המפוחדים.  

נשים בבית קברות. כל מיני נשים בבית קברות. נשים מבוגרות, מוזנחות לבוש, נתמכות על ידי בניהן הצעירים. נשים צעירות, עטופות צעיפים, מתחבאות מאחורי משקפי שמש כהים. נשים אבלות מחצינות בקול את שברן, נופלות וקמות. נשים מאופקות, מבטן נישא לשמיים, רק פיקת הגרון רועדת. נשים ממתינות למפגש משפחתי באזכרה, אולי בודדות כל השנה. נשים מדברות ללא הרף, אפילו ליד הקבר, מנסות ...

רחוקה מכאן, אך קשורה בטבורה אלינו כולנו. כמעט כולנו, כלומר: למעט אותו זוג שהרס אותה. ברחה מהם לקצה הנגדי של העולם, אך הם באים אליה בחלומות ושוחקים אותה בימים. אישה יוצרת, אישה מוכשרת, אישה חושבת ומחושבת. עד לאותו רגע, פעם בכמה שבועות, שבו היא חייבת להתפרע. צועקת בתוכה, בקול, על גבי המקלדת: "רוצה לצאת מתחומי הנורמליות! די לשיעבוד! עזבו אותי ...

כבר חשבתי שיבש מעיין ההתחשבנות. הנחתי אותו בצד – עד שיתעורר מחדש, או שלא. הפוסט שפרסמה סבינה מסג: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=205&itemID=9142 על הבית במושב חמד – הצית בי מחדש את אבוקת הצורך בהמשך ההתחשבנות. בבית שלנו היו שלושה הורים: אמא, אבא ושואה. לפעמים אפילו היתה שואה ההורה הדומיננטי. אבא היה ניצול שואה, ששרד הודות לחוזק הנפשי. את, אמא, נתלית בעובדה שהיית נשואה ...

היא שוב בגדה בי, האישה ההפכפכה הזו. לא בראש מעייני היא, אלא In the back of my mind. הרבה זמן לא חשבתי עליה כלל, אך לאחרונה היא חוזרת בבגידותיה. מעוררת בי טראומות עבר: זו מלפני י"ח שנים, זו מלפני ל"ה שנים, ואולי הכי הכי את זו מ- 69, כאשר דווקא נזקקתי לה, והיא שתקה. נוחתת עלי במפתיע, האישה הבוגדנית – ...

לכי כבר לעולמים עלוקה מוצצת כל אנרגיה אפשרית כמה אפשר לסבול אותך משתלטת על כל דקה ודקה לא מרפה ומכווצת אגרופייך על הוורידים ועל העורקים גם יחד לא נותנת מנוחה ולוחצת על הראש בכוח של כמה וכמה אטמוספרות עד שיש רצון לצעוק ולהשליכך מראש צוק נישא ורם לראות את גווייתך בתחתית ערוץ התועבה והשנאה למרות שיש רבים כל כך המעריצים ...

אינני מתכוון ליילל כאן על מצב ה"פליטות" שלנו מאז יום א" בבוקר, עת עזבנו את ביתנו "מזרחית לאשדוד" (שכונה בעבר גן יבנה). יש אוכלוסיות אחרות, ללא הבדל צבע, מין, דת וגיאוגרפיה, שסובלות הרבה יותר ובמשך זמן רב יותר, ושאין להן גם את היכולת לעשות את ה"ויברח" שעשינו אנחנו. מה שאני כן מתכוון לעשות זה להלל את ההסתגלות הנשית כפי שהיא ...

גלתה "רעייתי" בפוסט הקודם: גלתה ועדיין לא חזרה. בינתיים אנחנו גולים אצל ביתנו בתל אביב, חסרי כל רגשי אשמה, אך חיים על המזוודות ומנסים כמה שיותר לא להפריע. גלתה "רעייתי" כיונתו של נח. האם תחזור? איזה עלה יהיה בפיה – עלה של זית או עלה של אטד? ואולי תעדיף להישאר בארצות ניכר?

  חייתי בשלום ובביטחון עם "רעייתי", השמאלנות, עד אתמול בבוקר. 09:32, גן יבנה, שני מטר מאשדוד. אזעקה עולה ויורדת. 10 שניות לאחר מכן (לא 45, רק 10) – שני פיצוצים. דפוק שכמוני – במקום להיכנס לממ"ד שממש לידי, מתחיל לחפש אינפורמציה בטלביזיה. שום דיווח באף ערוץ. עובר למחשב (עוד יותר קרוב לממ"ד הנשכח). שני פיצוצים נוספים, בלי אזעקה. מוצא מבזק ...