רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן

אולי אברח לאלכוהול? שם מתוקות הטביעות. אולי אחזור לאמאבא? לא מתחת לאבן, אלא לכיסא הנוח במרפסת, זה הקלוע מקש, שאניציו שרטו מרפקי. אולי רק אסתובב במיטה אלייך ואת כל משאבי אשקיע בקופת החיסכון שלך?

  "כתוב את מה שאני מרגישה," אמרה ידידתי הטובה, זו שכבר כתבתי עליה כאן כמה פעמים. "כתוב על פי דרכך, בסגנון שלך." כתבתי, נתתי לה להגהה ולהסכמה. קיצצה, הוספתי, שינתה, הביטה מכל הכיוונים וזה מה שיצא: נִנְעֶצֶת בּוֹ עַד קְצֶה מִנְהָרָה. שׁוֹבֶרֶת כְּנִיעוּתוֹ בְּלֶהָבָה מֻשְׁחֶזֶת. רוֹדֶפֶת אַחַר הַמִּתְקָרֵב, מִפְּנֵי הַהֲוָיָה נִמְלֶטֶת. חוֹדֶרֶת רַכּוּתוֹ, כּוֹבֶשֶׁת יְצָרַיו. חוֹרֶכֶת קְרִיאַת קְרִיעָתוֹ בְּפָנָיו. נִשְׁלֶפֶת ...

הכניסיתי לארובּתֵךְ בפיתול. ליכדיני בצבע עמום. אמציני באפלולית גאה. הוציאיני רק בסתר. ארוכה הדרך בתוך נשמתך, החל מארובת העין ועד לקצות הציפורניים.

רק מתחת לשולחן, כשקצוותיה הארוכות של המפה החגיגית מסתירות, רק שם אני כועסת. רק מתחת לשולחן אני בטוחה מפני עצמי ומפני אמות המידה הכל כך חסודות שלי. רק מתחת לשולחן, בעוד שמעליו אני אשת שיחה נעימה, יש בי עוז לשתוק שתיקה אלימה. רק מתחת לשולחן, באפילה המבורכת, אני מרשה לעצמי לבעוט. לבעוט בזריזות, בשפיץ של הנעל הנעלמה ישר בבטן הקשוחה ...