רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן

גלתה "רעייתי" בפוסט הקודם: גלתה ועדיין לא חזרה. בינתיים אנחנו גולים אצל ביתנו בתל אביב, חסרי כל רגשי אשמה, אך חיים על המזוודות ומנסים כמה שיותר לא להפריע. גלתה "רעייתי" כיונתו של נח. האם תחזור? איזה עלה יהיה בפיה – עלה של זית או עלה של אטד? ואולי תעדיף להישאר בארצות ניכר?

  חייתי בשלום ובביטחון עם "רעייתי", השמאלנות, עד אתמול בבוקר. 09:32, גן יבנה, שני מטר מאשדוד. אזעקה עולה ויורדת. 10 שניות לאחר מכן (לא 45, רק 10) – שני פיצוצים. דפוק שכמוני – במקום להיכנס לממ"ד שממש לידי, מתחיל לחפש אינפורמציה בטלביזיה. שום דיווח באף ערוץ. עובר למחשב (עוד יותר קרוב לממ"ד הנשכח). שני פיצוצים נוספים, בלי אזעקה. מוצא מבזק ...

עשרות שנים אני מאוהב בג"ואן באאז. גיליתי אותה על תקליט ויניל חורק של חבר בגיל 15. מאז ועד היום הייתי נאמן לה באופן מוחלט. היום נוספה עוד אהבה, בשלב הזה – מעין פילגש. קוראים לה Martha Wainwright. לא ידעתי על קיומה, והיא פרצה אל תוך ליבי, כאשר צפיתי בה שרה משירי לאונרד כהן. וכמו כל אהבה חדשה – אני מוקסם ...

באופן כללי וגם מעשי אני רומנטיקן של מחוות גדולות: מתנות ענק, הפתעות גדולות, סיפורים גדולים מהחיים, כוסות שמפניה בחצות הליל וכותנות של משי צחור. היא לא נגד. בכלל בכלל לא. נהפוך הוא. אלא שברגעים שבהם עולה השגרה על גדותיה עד כדי אי יכולת להחריש עוד – היא מתחננת לרומנטיקה אחרת: מחוות קטנות אך מתמשכות, הפתעות לכאורה בנאליות של זר פרחים ...

כל הדרך הזו, שעשיתי בכמעט ארבע השנים האחרונות, הובילה אותי רחוק למרות שבהחלט התכוונתי למרחק הזה. התכוונתי וידעתי במה זה כרוך, ואין לי כל חרטה. דווקא המציאות החדשה מתאימה לי – שקטה יותר, שפויה יותר, מאתגרת יותר. אני איתו בארצו – מסתגלת, לומדת, מתעניינת. רוצה כבר להיות שוות ערך אליו מבחינה רשמית, אבל הקצב של הדברים האלה כאן איטי. יוצרת ...

מה שלא מביא השכל, מביאה המקריות. מה שלא מביאה המקריות, מביא הניסיון. ומה שלא מביא הניסיון? את זה מצפים שהיא תפתור!

ככל שהיא טובה יותר, מתחשבת יותר, חומלת יותר, מוכשרת יותר, מצליחה יותר, כך אני חושש לה יותר. חושש שלא יימשכו הטוב, ההתחשבות, החמלה, הכישרון וההצלחה. חושש שכל אלה ייפסקו באיבחה אחת. חושש לחייה.

מהסוף – לתחילת ההתחלה. שתי עובדות בלתי ניתנות להפרכה: 1. תעודת לידה של עיריית ציריך. 2. הבת הגדולה שלנו דומה לך כמו שתי טיפות מים. אולם, מאז שאני זוכר את עצמי, היו סיפורים ושקרים שגרמו לי לחשוב שאולי אולי (בגוון של תקווה) אני ילד מאומץ. סיפרת לי בגיל העשרה (ממש עיתוי מוצלח לנער בתחילת סערת הטסטוסטרון) סיפור משונה על הלידה ...

במראה האחרון, לפני למעלה מתשע שנים, התמצה הכל.   לכהן כמוני אסור, על פי הדת, לזהות מתים בהלוויות. תמיד ניצלתי את המעמד המורם שלי כדי להתחמק ממה שלא רציתי לראות. המתים הראשונים שראיתי היו שלושה מחבלים שנהרגו במארב בבקעת הירדן, 1969. הלכתי אז לראותם בכוונה, תוצאת הסקרנות. המם אותי המראה האנושי שקפא באחת. הממו אותי גם הקצינים שהסתערו עליהם שם, ...

יצא האוויר מבלון היצירתיות שלה, כך היא טוענת. אני טוען מולה שאין כזה דבר. לא ייתכן. יצירתיות דווקא נבנית מתוך סבל, ובעיתות חירום היא פורחת. מנפנפת מולי בתנועת יד כביכול מזלזלת: "מה אתה מבין? היית שם פעם?" לא מתווכח ולא מתנצח. אין טעם בהגברת התסכול. רק מנסה לעודד קצת את רוחה השפופה. "העולם שלי מצטמצם לעשרה מ"ר." "כלומר?" "כלומר – ...