רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
באופן כללי וגם מעשי אני רומנטיקן של מחוות גדולות:
מתנות ענק, הפתעות גדולות, סיפורים גדולים מהחיים, כוסות שמפניה בחצות הליל וכותנות של משי צחור.
היא לא נגד. בכלל בכלל לא.
נהפוך הוא.
אלא שברגעים שבהם עולה השגרה על גדותיה עד כדי אי יכולת להחריש עוד – היא מתחננת לרומנטיקה אחרת:
מחוות קטנות אך מתמשכות, הפתעות לכאורה בנאליות של זר פרחים כל יום שישי (מה קשה כל כך לזכור?), צחקוקי אהבה, נגיעות קלות ביותר כל בוקר, מחמאות ואיכפתיות שמקורה במחשבה תחילה.
בעוד אני הופך עולמות,
היא מתגעגעת לאדוות עגלגלות.
גלגלי מוחי עובדים שעות נוספות בהמצאת מה שטרם נראה ונחווה עלי אדמות,
כאשר היא צוברת מחסור בפיסות יופי זעירות.
כך אנו חיים במסלולים משיקים.
משיקים ומתנשקים, משיקים ומתנגשים.
לפעמים מתנפצים ברעש גדול, ולרוב מתפשרים עם שחר.
עוד מעט שלושים ושלוש שנים.
אני נשואה 20 שנה ומעולם בעלי לא הזמין אותה לסרט, הצגה, מופע, קונצרט, מסעדה, אירוע, או איך שתקרא לזה, גם לא בתקופת החיזור. רק אני קונה כרטיסים ומזמינה ל-כ-ל, והוא מלטף אותי ומלטף. ונכון, גם אני מתעייפת מלהיות שרת התרבות ורוצה משהו שלא קיים ביקום, ושהוא יביא לי אותו – ולא. אני לא מזדהה מפני צנעת הפרט.
על הרצף של הרומנטיקה יש מודלים שונים ומשונים של התנהגויות ושל שאיפות.
ליבי ליבי לך.
מבין לגמרי את האנונימיות ומאחל לך שינוי שבהחלט מגיע לך.
לי נראה זיווג מושלם!
לא יודע אם זה מושלם, חני, אבל אכן לפעמים שני הפכים משלימים זה את זה.