כל הדרך הזו

אני איתו בארצו – מסתגלת, לומדת, מתעניינת.
רוצה כבר להיות שוות ערך אליו מבחינה רשמית, אבל הקצב של הדברים האלה כאן איטי.
יוצרת לי חברויות חדשות, טווה קשרים רצויים, משתדלת להנעים פני אל כל אחד ואחת.

הוא איתי בחדשנות אשר עוברת עלי.
הוא עדין כל כך, שואל איך אני מרגישה כמה פעמים ביום.
רוצה כל כך שאצליח, קושר את הצלחתי להצלחתו שלו, ודואג לומר לי כמה אני חלק ממנו.

אי אפשר לומר שאני מתרחקת (עדיין) ממה שקורה שם במזרח הפרוע.
בלי שום ספק אני (עדיין) שייכת לשם, ותמיד אהיה במידה מסויימת.
שם נולדתי, שם שורשי.

מחר אחגוג איתו את יום הולדתו, ומחרתיים אחגוג איתו את חג המולד.

מאחלת לעצמנו, לי ולו, להתמיד באהבה הזו, העולה על גדותיה.

כל הכתוב כאן הוא פרי דמיוני:
אולי כך חושבת ביתנו הצעירה, שהתחתנה עם דויד אמורה לפני חודשיים בצרפת, הספיקה כבר לבקר אותנו מאז, וחזרה באופן הטבעי ביותר אל חיקו האוהב.
היא בונה שם חיים חדשים.
ייתכן שאת המחשבות האלה היא חושבת בעצמה.
כמו שאני מכיר אותה – בטוח שהיא חושבת אותם באופן כזה או אחר.
אני הרי מכיר אותה.