רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן

היא גוברת עלי מכל כיוון. אוטמת את הסדקים הדקים ביותר שבסכר, טומנת רשת מתוחכמת ולוכדת את כל ניסיונות הבריחה. היא סוגרת עלי ואני נכנע, מתרץ תירוצי היגיון עקומים להפליא. את מרחב ראייתי היא מצרה, מגבילה טווחי עד קרוב לעיוורון. קרוב אליה כל כך ושואף להתרחק, בלעדיה – נודד, איתה – בודד. עִבְרִית – בונה, גם הורסת.

נגררות רגלייה בחללים שבין הקירות, נסמכות על הבהונות ומתעלמות משאלותיהן של העיניים. אווירת הבית דחוסה בין שמש פתוחה לבין לבנה סחופת דיכאון. כאן גידלה שורשים, שלגובה צמחו ולא לעומק. שתיקתם המתארכת דבקה ללשונה, שאת קצב הדיכוי קבעה. נגררות רגלייה בפרוזדורים, חסרות כוונה וטעם.

פריצה אמנותית התרחשה בה בזינוק וולקני לאחר השהייה או השעייה ארוכה (מדי?). האם רצתה בבואה, הלהיטה את הטמפרטורה כדי שיואץ הקצב, או שבלמה בסבלנות רבה (מדי?) את הרעשים המקדימים? מה היה הצפי שלה, אם בכלל היה? איך גידלה ילדיה לפני ומה הם חשים אחרי? פריצה וולקנית מבורכת סוחפת ומקנה השראה, ממתין לך על שפת תהומי שלי.