רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
נגררות רגלייה בחללים שבין הקירות, נסמכות על הבהונות ומתעלמות משאלותיהן של העיניים.
אווירת הבית דחוסה בין שמש פתוחה לבין לבנה סחופת דיכאון.
כאן גידלה שורשים, שלגובה צמחו ולא לעומק.
שתיקתם המתארכת דבקה ללשונה, שאת קצב הדיכוי קבעה.
נגררות רגלייה בפרוזדורים, חסרות כוונה וטעם.
לכדת תמונה מאוד עגומה בחייה של זקנה הנגררת בפרזדורים הקודרים של הקן המתרוקן. מזכיר לי שורה משירו של אבידן: אדם זקן מה יש לו בחייו הוא קם בבקר ובוקר בו לא קם. לא לחינם ביקש משורר תהילים: אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני . קטע ההתבוננות הזה כתוב יפה, בעיניים חומלות וברגישות רבה , חנוך
אני שמח, חנה, שכך הובנתי.
תודה לך.
יפה תפסת את הכובד הזה.
בוודאי תסכימי איתי, אומי, שאין סתירה בין הכובד לבין היופי.
תודה רבה!
עצוב. אני מזדהה.
חסרות כוונה וטעם. מדוייק.
צריך למצוא את הטעם והכוונה,
אחרת אבודים.
ללא כוונה וטעם – מה כבר שווים החיים?