אמירה הס משוררת ציירת שחקנית
ראיתי ברק. אין ברק בעינים שחכמת האנוש כבתה בן
וצעקתי: ברק
לא תוליך אותי שולל אחרי הדם
אני הבז
לתחבולותיך
אומר לך אל תביא עלינו כל הזמן מלחמה
לא תפיס את דעתי בהסתמכך על רגליהם של חילות היבשה
אל תפיל מהם את הרגליים להאחז בם כקביים
כבר יבשו הדמעות מהחמס הזה שיוצאת אש
מן השוד הזה של החמלה
איזו קריאה וקריעה .תהומות הכאב.
רגלי כוחות היבשה
רגלי האדם
האשה
רק רגליים
לא ברזל
לא פלדה
בשר ודם
אכן יש המסתמכים אל רגלי האחר לשמש לו משענת במקום רגליו. זה מעין השאלה לחזוק האגו והמעמד. ניצול הזולת לצרכי האגו, באטלה של עשיית מעשים נכונים
צ"ל על רגלי האחר ולא אל טעות בהדפסה
וכמובן באמתלה משהו השתבש לי בהדפסה
אמירה"לה, מה שלומך?
אני שמחה שהציפורים שלנו הגיעו אלייך, ולא נותר אלא לחכות ליונת השלום שתבוא במהרה.
גבריאלה יקרה
אמן יוני שלום
גבריאלה
אגב הצפרים שלכן השאירו רושם עז
אמירה, מהו "שיוצאת אש
מן השוד הזה של החמלה"?
זהו סיבוב קטן במעגל דמים גדול. לא במלחמה ולא בשלום כי אם ברוח תכבה האש.
אמיר היקר
באופן כללי החמלה פסה מן העולם. אולי היא ברוחם של המשוררים. אבל כל הזמן בכל האקרנים משדרים לנו דברי הלל על האגו ועל הנצחונות. על הנצחון של הפרט על כל פיפס. למנהיגים שלנו אין חמלה עלינו. היציאה הזו לקרב המיותר (אולי) בעזה נובע לא ממניעים של שמירה על הדרום ועל המוראל שלנו. זה לא שלבי על האויב. אני מתעבת את חמס. זבל אנושי צמא דם ונקמה. עקשן ונבל
תודה, אמירה.
"אל תפיל מהם את הרגליים להאחז בם כקביים
כבר יבשו הדמעות מהחמס הזה שיוצאת אש
מן השוד הזה של החמלה"
מי ייתן וייפסקו המלחמות ביבשה באויר ובים, ותגבר החמלה.
כנראה שבמידה מסויימת חמלה היא תכונה מולדת. ולא כל אחד זוכה לקבל אותה. לצערנו.
יפה השיר
המשוררת מציגה את המציאות הנמשכת כחבל משני צדדיו.
יפה המשחק עם השמות "ברק" ו "חמס" -המושכים.
האמנם זו המציאות?
אני לא יודע
אך השיר כתוב כשאת השמות אפשר להבין במשמעות הראשונית שלהם וכך ניתן לשיר תוקף על זמני.
החמאס מזכיר לי את האטד ממשל יותם המתנדב לעלות לשלטון כשמטרתו היא לשרוף את הכל
"מהחמס הזה שיוצאת אש"
גיורא
יפה ונכון בעניין האטד
אני מוצאת שהשיר צועק :"די! חלס !" , שייגמר כבר.