רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
במראה האחרון, לפני למעלה מתשע שנים, התמצה הכל.
לכהן כמוני אסור, על פי הדת, לזהות מתים בהלוויות.
תמיד ניצלתי את המעמד המורם שלי כדי להתחמק ממה שלא רציתי לראות.
המתים הראשונים שראיתי היו שלושה מחבלים שנהרגו במארב בבקעת הירדן, 1969.
הלכתי אז לראותם בכוונה, תוצאת הסקרנות.
המם אותי המראה האנושי שקפא באחת.
הממו אותי גם הקצינים שהסתערו עליהם שם, לאחר מותם, והורידו מעליהם את נעלי הפלאדיום הנדירות.
במראה האחרון שלך, אמא, כאשר אמר לי הרב/קברן ש"היום אתה לא כהן, היום אתה בן!", הצלחת להגיע להצגת הסבל האולטימטיבית – זו שאין כל אפשרות לסתור אותה כמו את כל הקודמות לה:
חסרת אונים ותלוייה לחלוטין באחרים – כמו שתמיד רצית להיות.
מפקירה את פנייך המצהיבות ואת אפיך ופיך לחסדי צמר הגפן האוטם.
די – כבר לא צריך לנשום.
ואני הייתי כל כך מנוצח.
מנוצח לעד במלחמת העולם
שבינינו.
אתה מצליח להמחיש משהו שעובר על כלנו. אני רק לא אוהבת את ההכפשה של חיילי צהל לתאבון.
שום תיאבון, סבינה, ושום תאוות הכפשה.
סיפרתי כאן על מה שנחרת עמוק בתוך הזיכרון – לטוב ולרע.
אחרי שראיתי סרט על חוויות של חיילות ששירתו בשטחים ("לראות אם אני מחייכת") בו שמעתי דברים מזעזעים (ולא לראשונה) על מה שחיילים וחיילות עוברים במהלך השירות הצבאי. זה לא ממש לא מפתיע אותי. מומלץ לכולם לראות. זו לא הכפשה סבינה, זו האמת. לטמון את הראש בחול ולהגיד שזה לא קיים לא יהפוך אותנו לעם טוב יותר.
שירה, אני מתנגדת לזה שכלם נשמעים לבון טון המקובל או לתקין-פוליטית ולא אוצרים מלה רעה על הצד השני. וכך יוצא שהמחבלים הם חברה נחמדים בנעלי התעמלות.
סבינה,
ממש לא.
רק שגם אנחנו לא.
מנוצח לעד, מרגש
נושאיו של הפוסט הזה הם המוות ואמא, או אמא והמוות.
זיכרון מראה המוות הראשון שאותו ראיתי בעיני כולל גם את ביזת הגופות. אינני יכול לנתק אותה מה"חוויה" העיקרית.
אולם אין זה הנושא החשוב אשר מוצג כאן.
כלל וכלל לא.