רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
מהסוף – לתחילת ההתחלה.
שתי עובדות בלתי ניתנות להפרכה:
1. תעודת לידה של עיריית ציריך.
2. הבת הגדולה שלנו דומה לך כמו שתי טיפות מים.
אולם, מאז שאני זוכר את עצמי, היו סיפורים ושקרים שגרמו לי לחשוב שאולי אולי (בגוון של תקווה) אני ילד מאומץ.
סיפרת לי בגיל העשרה (ממש עיתוי מוצלח לנער בתחילת סערת הטסטוסטרון) סיפור משונה על הלידה הקשה שלי:
הסתובבתי, כביכול, ממש לפני היציאה לאוויר העולם, למצג הפוך,כך ש"היו צריכים להכניס ידיים ולהפוך אותך", ובעקבות הלידה הטראומטית נאסר עלייך להיכנס להריון נוסף.
סיפורי מעשיות, אמא.
כבר שנים אני יודע שאכן נאסר עלייך ללדת אחרי, אך מסיבות אחרות לגמרי.
בואי, אמא, נהייה גלויים לגמרי כעת:
היו אלה סיבות פסיכיאטריות.
בילדות המוקדמת הרבה יותר שאלתי ולא הרפיתי:
"למה אין לי אח או אחות?"
תמיד ענית לי ב"אין לנו כסף!"
כשהייתי בן 11 אבא קנה קטנוע, ואני באינסטינקט ילדותי לגמרי חזרתי אלייך ואמרתי לך:
"לקטנוע יש לכם כסף ולאח או אחות אין לכם?"
סטרת לי סטירת לחי מצלצלת, אמא.
עד היום היא מצלצלת, הסטירה, וכואבת במלוא חוסר הצדק שבה!
אף פעם לא העזתי לבטא את החשש/תקווה שאולי אני בעצם מאומץ. אבל את גרמת לי למחשבות הללו.
לא יעזור – את לא יכולה להימלט מהאחריות הזו:
אני התביישתי בך, וקשה היה לי לשייך את עצמי אלייך.
לכן הזיתי על הורים אחרים.
נכון – אמרת לי בערוב ימייך, אמא, שאת יודעת שנעשו טעויות בחינוך שלי, אלא שהיו אלה טעויות בתום לב ולא מתוך כוונה רעה.
נו – אז מה?
את חושבת שזה הקהה את הכאב, העלבון והנחיתות?
ממש ממש לא.
את הזעם, בכל אופן, זה רק הגביר.
זעם על ריקון הנשמה מהלך רוח אופטימי ומילוייה באנרגיות שליליות משתקות.
זעם על בזבוז השנים ועל כל העימותים עם המציאות.
ועם התחלה כזו – מה חשבת שיצמח בתוכי, אמא?
מה באמת חשבת?
האם בכלל חשבת על עתידי, או שהיית, כמו תמיד, מרוכזת בתחרות הצגת הסבל העצמי?
אין לך תשובה. אני יודע.
האמת שאני אפילו לא זקוק לתשובה.
תמיד ידעתי אותה בעל פה, רק ייחלתי להתייחסות.
התייחסות כלשהי, את יודעת.
בעצם – את לא יודעת, ואף פעם לא ידעת.
הרי "על מה בוכה הנביא?"
זה מעניין מאוד. הכנות שלך ממש מרתקת. לי יש אהדה לאנשים עס בעיות פסיכיאטריות.
עשה כמו שי גולדן, כתוב רומן אוטוביוגרפי על הילדות. יש לך אחלה חומרים.
כבר שנים אני חולם לעשות זאת, יעל.
חסרים לי שני דברים:
טכניקה לכתיבת פרוזה ארוכה.
אומץ להתחיל במסע הקשה הזה.
מרגש ונוגע.
כמה כנות וכאב!
נקי ומשכנע כמו נתונים לעיבוד ספרותי או לתובנות על החיים.
דברים מהלב, חנוך. אך היתכן שמעריץ הנשים לא מעריץ את אמו?
🙂
ההורים תמיד "דופקים" את הילדים. זה קורה במשפחות הכי טובות (והלא טובות).
אני אשתף אותך בשיר של פיליפ לארקין.
They fuck you up, your mum and dad.
They may not mean to, but they do.
They fill you with the faults they had
And add some extra, just for you
But they were fucked up in their turn
By fools in old-style hats and coats,
Who half the time were soppy-stern
And half at one another"s throats.
Man hands on misery to man.
It deepens like a coastal shelf.
Get out as early as you can,
And don"t have any kids yourself.