"רעייתי" מבולבלת

09:32, גן יבנה, שני מטר מאשדוד.
אזעקה עולה ויורדת. 10 שניות לאחר מכן (לא 45, רק 10) – שני פיצוצים.
דפוק שכמוני – במקום להיכנס לממ"ד שממש לידי, מתחיל לחפש אינפורמציה בטלביזיה. שום דיווח באף ערוץ. עובר למחשב (עוד יותר קרוב לממ"ד הנשכח).
שני פיצוצים נוספים, בלי אזעקה.
מוצא מבזק – אכן גן יבנה (נמחק תוך דקה והוחלף ב"מזרחית לאשדוד").
עכשיו "רגוע", מכין לי כוס תה, נכנס לממ"ד וסוגר עלי את דלת הברזל.

טלפונים מ/לכל העולם.
"רעייתי" מתחילה לחרוק: "היית צדיק וצודק עד עכשיו. מהרגע הזה – אני, השמאלנות, רוצה לברוח ולהתרחק. לא רוצה להיות צודקת, לא מחפשת להיות גיבורה, מסרבת לגמרי להזדהות עם תושבי עוטף עזה (גם אנחנו נחשבים?, היא ו/או אני שואלים).

בתוך שעתיים מעמיסים 1/16 מהבית על המכונית ועוברים להתגורר אצל הבת בתל אביב.
עד מתי?
כמה אופציות:
1. עד שייגמר המבצע.
2. עד שנשתכנע, אנחנו ו"רעייתי" המופרעת, שכבר לא תגענה רקטות ל"מזרחית לאשדוד".
3. עד שנימאס כולנו על עצמנו, למרות שהבת אומרת "תישארו עד יעבור זעם".

אני משחרר את "רעייתי" לעשות ככל העולה על רוחה:
לצעוק בראש חוצות את מררתה, את צדקתה הבלתי מעורערת, לספוג ספקות מכל כיוון, להשתנות (או שלא), להיעלם לזמן מה ואח"כ לחזור (או שלא) – שחרור מלא.