אמא (3)

בבית שלנו היו שלושה הורים:
אמא, אבא ושואה.
לפעמים אפילו היתה שואה ההורה הדומיננטי.
אבא היה ניצול שואה, ששרד הודות לחוזק הנפשי.
את, אמא, נתלית בעובדה שהיית נשואה לו, מסכן שכמוהו – עד שהתערפל הגבול בין מי שהיה "שם" לבין מי שלא.
את סבל העבר של אבא הפכת את לסבל נוכחי ונצחי שלך, ומשכת ממנו "דיבידנדים" ללא הרף.

היתה לי היתקלות איתך, אמא, אחת מיני רבות, כמה שנים לפני מותך.
בביקור שערכנו אצלך בבית האבות התגלגלה השיחה אל העבר, ולפתע פתאום הוצאת מתוכך את האמירה הנוראה: "אני ניצולת שואה!"
ואני הסתערתי עלייך, בכל אנרגיית התיסכול רב השנים:
"את ניצולת שואה? את שישבת לבטח בשוויץ השלווה, ואשר הקשר היחידי שלך למלחמת העולם היה כאשר שמעתם את המטוסים הבריטיים בדרכם להפציץ את ערי גרמניה – את ניצולת שואה?"

ניסיון קלוש וכושל שלך להסביר לי כי מי שחי עשרות שנים עם בן/בת זוג ניצול/ת שואה – גם הוא/היא לניצול/ת שואה ייחשב, נתקל בבוז ובלעג מצידי.
לו היו הדברים מתנהלים אחרת בביתנו – היה אולי היגיון מסויים, קטנטן, בתיאוריה הזו.
אבל הם לא התנהלו אחרת, לגמרי לא.

אוקיי – אז החלטתם להגר לישראל (אני סולד ממונחי ה"עלייה" וה"ירידה" – האם פסגת הר זו, שעולים אליה ויורדים ממנה?) כאשר הייתי עדיין תינוק.
לעולם לא אדע דעתו של מי משניכם, אמא ואבא, היתה הקובעת בכיוון הזה. ההרגשה הפנימית שלי היא שניצול השואה הוא שדחף להגירה, אך אין לה סימוכין בשום דבר.
הגענו ארבעתנו לכאן – את, אבא, אני וסבתא (אמא שלך) שחזרה לשווייץ לאחר ש"לא התרגלה לחום" (עוד בלופ אחד, אמא?).

מבלי דעת – אני חוזר ומדגיש: מבלי דעת נתקבע בביתנו הקט מודל של ניצול שואה שגאה בציונות שלו, מולך – ציונית על תנאי. אם הציונות משרתת את תצוגת הסבל של חיים לצידו של ניצול שואה – נהדרת היא הציונות, ואם, ברגע מסויים לא ממלאת היא תפקיד זה – ציונות מכשלת היא.

כנראה שאף אחד משניכם, אמא, לא שם לב שבה בעת שאתם "מתקוטטים" על זכות הבכורה בהצגת הסבל – גדל לכם בין הרגליים ילד, שככל הילדים, חושיו מחודדים להפליא והוא אלוף בלקלוט מגמות.

את המילה הזו, הכל כך משמעותית, שכתבה סבינה – מולדת, שכחתם להגדיר עבורי.
פעם היתה זו שוויץ הנפלאה (והיא אכן נפלאה, בל יהי ספק), פעם פולין שלפני המלחמה ולפעמים גם ישראל שכאן.
נדנדה בלתי פוסקת – ללא ניסיון לקבע לילד שורשים, להציב אותו על אדמה יציבה.

נכון – כל הטעויות הללו נעשו שלא במתכוון.
אז מה?
זה לא מוריד כהוא זה מהאחריות.
והאחריות שלך גדולה הרבה יותר מאשר אחריותו של אבא, כי את חנקת גם אותו.
חנקת אותו בהצגה מתמדת של סבל, סבל שהוא כביכול השית עלייך.
והוא?
הוא רק דאג ל"שקט תעשייתי" – לא לעורר את השדים הרדומים שבך.

אלוהים ועוד שניים שלושה אנשים יודעים את מהותם של השדים שלך.
רובם התגלו לנו עוד בחייך, וחלק מהם התגלה לאחר מותך.

החולניות שבה את גדלת היתה באופן כללי שקופה וברורה, ללא הפרטים המלוכלכים.
בכל פעם שהגעתי לעיר הולדתך בשוויץ – הייתי מתרוצץ שעות ברחובות, מנסה לקלוט מהאוויר מה היה שם, מה בדיוק קרה לאורך השנים שדפק גם לי את החיים.
לא הצלחתי. גיששתי בערפל ולא קלטתי.
האירוני הוא שכאשר קיבלתי אני את האזרחות השוויצרית, לאחר מותך, רשמו אותי הרשויות המוניציפליות בעיר הולדתך זו.

בחזרה לאמא שואה.
אבא לא סיפר הרבה על עלילותיו בשנות המלחמה. העדיף לסגור הכל ולהיאכל מבפנים.
אבל את היית זו אשר, כתוצאה מאגואיזם חסר פשרות, שחררת לי פרטים וסיפורים שלמים.
לא – אין לי טענות שכך עשית. למעשה הייתי צמא לתכנים הללו.
אלא שאת עשית זאת בכל פעם שהיה נדמה לך שתצוגת הסבל שלך נחלשת בעיני קמעה.

ולצורך זה – הכל כשר.
ממש הכל, כולל ערעור תחושת המולדת והגברת תחושת הזמניות.
במריבה שהיתה לי איתך ועם אבא, כאשר כבר הייתי בעל משפחה, זרקת לי:
"בגללך אנחנו נעזוב כאן ונחזור לשוויץ!"
ואני צחקתי צחוק מריר:
"תעזבו – מה את מאיימת עלי?"
צחקתי – אבל בתוכי היה עצב גדול, מפני שהבנתי, פעם נוספת, שהייתי כלי משחק ביניכם בשנים הקריטיות של הילדות וההתבגרות.

די. די כעת.
רוצה להפסיק את ההתחשבנות אחרי פרץ רגשות כזה.
רוצה לישון.