מה עוד לעשות איתה?

אישה יוצרת, אישה מוכשרת, אישה חושבת ומחושבת.
עד לאותו רגע, פעם בכמה שבועות, שבו היא חייבת להתפרע.
צועקת בתוכה, בקול, על גבי המקלדת:
"רוצה לצאת מתחומי הנורמליות! די לשיעבוד! עזבו אותי לנפשי!"
היא כל כך יפה כשהיא מתפרעת, והניגוד בין מה שעובר אז בתוכה לבין המראה החיצוני
קורע לב.

הידיעה שרק כאשר יוצאים השדים ומסחררים את נשמתה היא יכולה לשדר אמת
מביאה אותי לחשוב מחשבות עגומות על נצחיותה של פגיעה מהעבר.
אין כנראה התיישנות על פשעים שפשע בה הזוג הקרוב ביותר אליה, כאשר היתה תלויה בו לשבט ו/או לחסד. 

אין התראה מוקדמת לסערות התקופתיות העוברות עליה.
זה יכול לקרות מתוך שינה, באמצע יום עבודה, על פני צג המחשב באמצע הקלדה.
כל נקודת זמן מועדת להתפוצצות:
לפתע פתאום מתקשר העיסוק של אותה שניה עם אחת ההתעללויות.
היו כל כך הרבה ומכל מיני סוגים – כך שבאמת אפילו ברגעים שלווים ושאננים היא מתפוצצת.

יפה כל כך בהתפוצצותה.
יופי של חילופי צבעים, קולות ותנועות.
מתכנסת, נפתחת, מתכרבלת, זועקת.

אני קשור אליה 24 שעות ביממה וכאשר היא מתפתלת – זרועותי מתוחות עד הקצה כדי לחבק, לקלוט, להשקיט, לספוג את כל הזעזועים.
אבל אני רחוק. רחוק מדי.

לא מספיקה תמיכה נפשית. דרושה גם נוכחות, וזה אומר – לעזוב הכל ולהגיע אל סף ביתה המרוחק כל כך. לדפוק בדלת, לפתוח זרועות לרווחה ולקלוט את הנופלת.