רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
אופטימית עד בלי די לגבי כל העולם – בעבודה, ידידים ואפילו לגבי זרים.
אישיות סוחפת.
למעט
חייה שלה וחיי משפחתה.
יש לה פתרונות מוכנים לכל בעיה שמעלים בפניה האחרים.
פתרונות הגיוניים וחותרים לטוב.
כשמדובר בעצמה – אובדת עצות.
כאשר ילדיה מעלים בפניה מצבים לא קלים שבהם הם נמצאים לעיתים – פגה יכולת הסיוע שלה ופסימיזם עמוק עוטף את כל כולה.
רק התפתחויות שליליות היא צופה אז.
יותר מזה:
חוששת להציע הצעות לפתרון בכלל.
"אני עלולה רק להזיק להם," היא אומרת בבלבול חושים.
אני מנסה להזכיר לה את האופטימיות המובנה בתוכה ומקבל בתגובה מבטי אי הבנה ואי אמון.
משתדל שלא להיסחף לראיית השחורות, אך היא כמעט מצליחה לשכנע אותי בנכונות הפסימיזם.
יש תופעה כזאת אפשר להיות שופע טוב כעבודה או כיצוג חיצוני… ובבית
פה זה באמת, אחד על אחד ומקבלים רגליים קרות.
חבל, סבינה.
ממש חבל.
מכירה אותה
נכון שחבל שכך מתנהלים חייה?
למה חבל? היא נהנית מזה בסופו של דבר.
מה יהיה?
אתה קולט את החוסר אונים…
זה חוסר .
צריך לעזור…
צריך להזכיר.
אתה נפלא, כי אתה רואה שזה שלה
להתראות טובה
בעצם גם אני שואל מה יהיה, טובה.
שואל את כל העולם וביחוד את עצמי.
תודה לך.
הסנדלרים יחפים, חנוך.
אך האם לא יכאבו להם פצעי הדרך בכפות הרגליים?