רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
נכנסה בסערה הביתה, מאחוריה מערבולות של מטוסי סילון.
עיניים רושפות ושפתיים הדוקות בחוזקה.
"מה קרה?"
"כלום."
"איך היה לך היום?"
"בסדר."
"מה עובר עלייך?"
"כלום."
"את מרגישה טוב?"
"כן."
"אז מה בכל זאת?"
"אמרתי לך כבר שכלום!"
"כן, ממש מרגישים עלייך את הכלום."
שתיקה.
"הרי בסוף תוציאי את זה."
שתיקה.
מסתגרת בשירותים ומשם עולה הזעקה:
"ממתי הכביסה הזו תלויה?"
"מאתמול, מיד אני מוריד אותה ומקפל."
שתיקה קצרה ביותר.
"למה אי אפשר לסדר קצת?" היא מסננת
בחושבה שאיננני שומע.
בשלב זה יוצא לי קיטור מהאוזניים (הוא רק בלתי נראה).
"אהה, אז זה הכלום המקסים שלך!"
"כן."
אחרי 90 שניות בדיוק:
"הנה מסודר ומקופל. היה שווה בשביל זה להתרתח?"
שתיקה ארוכה מאוד.
לקראת השינה:
"נו, תגידי עכשיו על מה באמת היתה הסערה כשהגעת?"
"די, לא חשוב, בוא נעזוב את זה."
מחבקת.
"בוא נתחיל מחדש את הערב הזה, אוקיי?"
"בסדר."
מה, לעזאזל, זה היה?
סופת ציקלון, שקט מהמם, בלבול של חיבוק (לא, זו בטוח לא חרטה).
לא יוצאת לי כל הסצנה ההזויה מהראש.
אני שואלת את השאלה של סבינה מהפוסט של יעל ישראל
זה חיים או סידרה או דף בספר?
אתה כמובן יכול להתעלם מהשאלה.
שבת שלום, חנוך ידידי.
למה להתעלם, שולמית?
רק אתמול בערב זה קרה, בחיים האמיתיים.
לכן זה מעורר אצלי את השאלה הגדולה.
שב"ש.
וויי, אני לא יודע מה מטריד יותר – מזג האוויר הסוער שנחת אצלך בבית (לפני החיבוק כמובן), או הסקרנות לדעת – מה באמת היה שם? מקווה שהתשובה בוא תבוא. מצד שני, חלק מן העניין הוא המסתורין לא?
השונה המקסים הזה שהן.
מי מבין נשים? אפילו אנחנו לא מבינות את עצמנו, אבל אני בטוחה שהיתה לה סיבה טובה והעברת יופי את הסצינה