רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן

המלכה הופשטה עירום ועריה. בעיני עצמה היא היתה מאז ומעולם מלכת האמת: זו שהאמת היא אצלה ערך עליון. כך גם חינכה את ילדיה – אך ורק אמת, גם אם היא קשה ונוראית. שנים רבות התגאתה שהמקרה היחידי בו היכתה את אחד מילדיה היה כאשר זה נתפס בשקר וסירב להודות באמת: "זה היה מעגל ארוך של שקר – סטירה – שקר ...

בחצר בית קפה צרפתי הן מתנשקות לחי אל לחי בפעם הראשונה. מעבירות ביניהן ניירות גלגול סיגריות, טבק וגושים חומים. אפיהן זקורים וצלבים תלויים על שרשראות, מגנים על מפתחי שדיים. האם תוסר הגנתם של אלה עם התארכות הצללים ועם התקצרות היום בחדרים חסרי אווירת חצר בית קפה צרפתי?

היא גוברת עלי מכל כיוון. אוטמת את הסדקים הדקים ביותר שבסכר, טומנת רשת מתוחכמת ולוכדת את כל ניסיונות הבריחה. היא סוגרת עלי ואני נכנע, מתרץ תירוצי היגיון עקומים להפליא. את מרחב ראייתי היא מצרה, מגבילה טווחי עד קרוב לעיוורון. קרוב אליה כל כך ושואף להתרחק, בלעדיה – נודד, איתה – בודד. עִבְרִית – בונה, גם הורסת.

נגררות רגלייה בחללים שבין הקירות, נסמכות על הבהונות ומתעלמות משאלותיהן של העיניים. אווירת הבית דחוסה בין שמש פתוחה לבין לבנה סחופת דיכאון. כאן גידלה שורשים, שלגובה צמחו ולא לעומק. שתיקתם המתארכת דבקה ללשונה, שאת קצב הדיכוי קבעה. נגררות רגלייה בפרוזדורים, חסרות כוונה וטעם.

פריצה אמנותית התרחשה בה בזינוק וולקני לאחר השהייה או השעייה ארוכה (מדי?). האם רצתה בבואה, הלהיטה את הטמפרטורה כדי שיואץ הקצב, או שבלמה בסבלנות רבה (מדי?) את הרעשים המקדימים? מה היה הצפי שלה, אם בכלל היה? איך גידלה ילדיה לפני ומה הם חשים אחרי? פריצה וולקנית מבורכת סוחפת ומקנה השראה, ממתין לך על שפת תהומי שלי.

Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4 /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"טבלה רגילה"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt; mso-para-margin:0cm; mso-para-margin-bottom:.0001pt; mso-pagination:widow-orphan; font-size:10.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-ansi-language:#0400; mso-fareast-language:#0400; mso-bidi-language:#0400;}   נוֹעֶצֶת שִׁנֶּיהָ בַּטֶּרֶף וְעֵינֶיהָ לַחוֹת. לָמְדָה והשכילה בְּמִכְלֶלֶת הַצְּבִיעוּת, פָקוּלְטָה לְמַדָּעֵי גַּאַוְתָנוּת.   בּוֹחֶשֶׁת בְּסִיר מהביל, רוחש תַּחְבּוּלוֹת. גּוֹבָה מְחִירִים מופקעים עַל כל חִיּוּךְ, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל מֵחַוַּת ...

שיחת הטלפון הזו עוררה בי חרדה: "בוא עכשיו, בבקשה, לבית הקפה שלנו. יש לי בשורות." נו, נו – מה כבר יכולות להיות בשורותיה, חשבתי. לאן פנתה הפעם? מה עוד המציאה נפשה המעונה? באתי והיא כבר ישבה שם, סמוקת לחיים ופרועת שיער: "עכשיו זה קרה סוף סוף!" טרם הספקתי להזמין את הקפה הקבוע שלי והיא שחררה את הכותרת: "הגעתי הרגע מהמקום ...

כתבתי עליה כאן כמה פעמים – הידידה הטובה כל כך. ידידת הנפש שאני כל כך מתלבט אם וכמה להתערב כאשר היא שופכת בפני את מררת חייה. השבוע הפתיעה אותי: "גיגלתי אותך ומצאתי שאתה כותב ב'בננות' ובין היתר גם  עלי." צנח לי הלב עד לסוליות כפות הרגליים. הייתי בטוח שאני עומד לקבלת מקלחת קרה על שאני משתף בבלוג את סיפורי חייה. ...

הכרתי אותה בבית ספר בינלאומי לתיירות בשוויץ לפני 16 שנים, כשהיתה בת 30. ילידת סלובקיה. אזרחית צ'כית. הורים גרושים לאחר סכסוך ארוך ומכוער. אב יהודי – בעל משרד נסיעות בפראג. אם נוצריה – אחות במקצועה, עבדה אז בכוויית. ילד בלונדיני מתוק (היום כבר לא ילד) שגדל עם אימה והוצג על ידה כאחיה הקטן. בלטה בבית הספר לתיירות ברמת האינטליגנציה ובמקביל ...