רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן

הוּא מְטַלְטֵל אוֹתָהּ מִקְּצֶה אֱמֶת אֶל שִׁעְבּוּד כּוֹזֵב. גּוֹרֵר אוֹתָהּ כֹּל הַדֶּרֶךְ וּמַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת שְׁחֹרִים בָּאָבָק. רוֹקֵד אִתָּהּ מָחוֹל נְחָשִׁי לִמַנְגִּינָת חָלִיל נַפְשׁוֹ הָאֲפֵלָה, יוֹרֵק רַעַל בְּעֵינֶיהָ, מְסַמֵּם אֶת הַכָּרַת הַחֵטְא וִיְכֹלֶת הַהַבְחָנָה. חֹזְקוֹ בְּשִׁכְחָה, חֻלְשָׁתַה בַּשְּׁתִיקָה. חֻלְשָׁתוֹ בְּכֹחוֹ, חֹזְקָה בָּעֶלְבּוֹן. בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה תִּנְשֹׁף נִקְמָתַה, תַּהֲפֹךְ יוֹצְרוֹתַיו עָלֶיהָ וְעָלָיו .

הוא מטלטל אותה מקצה אמת אל שעבוד כוזב. גורר אותה כל הדרך ומשאיר עקבות שחורות באבק. רוקד איתה מחול נחשי למנגינת חליל נפשו האפלה, יורק רעל בעיניה, מסמם את הכרת החטא ויכולת ההבחנה שלה. חוזקו בשיכחה, חולשתה בשתיקה. חולשתו בכוחו, חוזקה בעלבון. בדרך חזרה תנשוף נקמתה, תהפוך יוצרותיו עליה ועליו.

היא יושבת מולי קפואת שלמות וגם קרועה לפיסות, מפוזרת לכל עבר. היא חידה לבנה, היא אילמת. אולי מחפשת תסיסה, אולי על משמרתה עומדת. לאן תסיט אותה רוח הקוטב? מה אעשה בה אם תימס?

        זָכִיתִי בָּךְ בְּכַרְטִיס הַגְרָלָה בּוֹדֵד בְּנִגּוּד לָהִסְתַּבְּרוּת הַמְּמֻצָּעַת. לֹא סְטוּדֶנְטִית שָׁנָה א' בְּמַדָּעֵי הַחַיִּים. מִתְמַחַה בְּכִירָה בְּרִפְרוּף אֶמְפִּירִי. זָכִיתִי בָּךְ בְּכַרְטִיס הַגְרָלָה מְזֻיָּף.     * ציור – יוסי מרק.      

שוב קניתי מקלדת, מעודכן שכמוני. יותר משוכללת ופחות אנושית. רק שתי אצבעות דרושות לי להפעלה. שתי האמצעיות, רחמנא ליצלן. מביאות הן לתוצאות מהירות, לפעמים אפילו נחפזות. פעם בשבוע כותב ביד ימין בלבד. שלוש אצבעות מתוך החמש קפוצות על העט. עט חורת דיו על נייר (???). שלוש פעמים במשך החיים שיניתי ביוזמתי את כתב היד. חיברתי אותיות בניגוד לכללים וירדתי דרסטית ...

אולי אברח לאלכוהול? שם מתוקות הטביעות. אולי אחזור לאמאבא? לא מתחת לאבן, אלא לכיסא הנוח במרפסת, זה הקלוע מקש, שאניציו שרטו מרפקי. אולי רק אסתובב במיטה אלייך ואת כל משאבי אשקיע בקופת החיסכון שלך?

  "כתוב את מה שאני מרגישה," אמרה ידידתי הטובה, זו שכבר כתבתי עליה כאן כמה פעמים. "כתוב על פי דרכך, בסגנון שלך." כתבתי, נתתי לה להגהה ולהסכמה. קיצצה, הוספתי, שינתה, הביטה מכל הכיוונים וזה מה שיצא: נִנְעֶצֶת בּוֹ עַד קְצֶה מִנְהָרָה. שׁוֹבֶרֶת כְּנִיעוּתוֹ בְּלֶהָבָה מֻשְׁחֶזֶת. רוֹדֶפֶת אַחַר הַמִּתְקָרֵב, מִפְּנֵי הַהֲוָיָה נִמְלֶטֶת. חוֹדֶרֶת רַכּוּתוֹ, כּוֹבֶשֶׁת יְצָרַיו. חוֹרֶכֶת קְרִיאַת קְרִיעָתוֹ בְּפָנָיו. נִשְׁלֶפֶת ...

הכניסיתי לארובּתֵךְ בפיתול. ליכדיני בצבע עמום. אמציני באפלולית גאה. הוציאיני רק בסתר. ארוכה הדרך בתוך נשמתך, החל מארובת העין ועד לקצות הציפורניים.

רק מתחת לשולחן, כשקצוותיה הארוכות של המפה החגיגית מסתירות, רק שם אני כועסת. רק מתחת לשולחן אני בטוחה מפני עצמי ומפני אמות המידה הכל כך חסודות שלי. רק מתחת לשולחן, בעוד שמעליו אני אשת שיחה נעימה, יש בי עוז לשתוק שתיקה אלימה. רק מתחת לשולחן, באפילה המבורכת, אני מרשה לעצמי לבעוט. לבעוט בזריזות, בשפיץ של הנעל הנעלמה ישר בבטן הקשוחה ...

  לא בדיוק ברור לי מה מוצאים א-נשים בישבנים מעוצבים, עגולים לחלוטין, כאלה שהאסוציאציה הראשונית למראם היא "הפסל השתמש כאן בנייר לטש עדין ביותר." הישבנים האלה פשוט משעממים: אף פעם לא מתקמטים, לא זזים ימינה ושמאלה, לא מתקפלים ולא פורצים שום גבול. אמש, בחגיגות העשרים לנפילת חומת ברלין, נזכרתי בישבנה של הקנצלרית אנגלה מרקל, שהתנוסס לתפארה על דפיו של הצהובון ...