נפילת האסימון

נו, נו – מה כבר יכולות להיות בשורותיה, חשבתי.
לאן פנתה הפעם? מה עוד המציאה נפשה המעונה?

באתי והיא כבר ישבה שם, סמוקת לחיים ופרועת שיער:
"עכשיו זה קרה סוף סוף!"
טרם הספקתי להזמין את הקפה הקבוע שלי והיא שחררה את הכותרת:
"הגעתי הרגע מהמקום שבו נפל לי האסימון. מה זה נפל – צנח צניחה חופשית ישר אל תהום ההבנה."

נתתי בה מבט מעל לזגוגיות משקפי – מבט סקרני אך גם מפקפק.
יותר מדי פעמים שמעתי קריאות גאולה שונות מפיה, קריאות שהפכו בסופו של דבר למפחי נפש.

"אתה הרי יודע מהי האובססייה הראשית שלי, זו שמנהלת לי את החיים בכפייתיות."
מהנהן בראשי, ממתין לבאות.

"נכנסתי שוב לחנות ההיא, שבה אני מתפרעת וקונה את הדברים המיותרים לגמרי בלי הכרה. כשסיימתי את גירוף המוצרים מהמדפים והגעתי לקופה – הסתכל בי בעל החנות ואמר:
'בקצב הזה שלך תגיעי בקרוב לספר השיאים של גינס'.
חשבתי לעצמי שהוא חצוף וגם טיפש, כי הרי זה אינטרס שלו שאתפרע דווקא בחנות שלו.
באותה שניה נפל לי האסימון:
חציתי את כל הגבולות, לא רק במובן המופרעות הכספית.
הבאתי על עצמי לעג ובוז מצידו של מי שמתפרנס יפה מאוד מהאובססייה שלי! אם אפילו הוא לועג לי – מה הטעם שאני מוצאת בלופ האינסופי הזה?"

שמתי את ידי על ידה ושאלתי:
"אז מה יהיה עכשיו?"

"האסימון הזה שנפל," ענתה, "התיישב בדיוק במקום הנכון – הפתח לחזרתו של ההיגיון. אתה הרי מכיר אותי ולא מהיום. אם יש משהו שממנו אני פוחדת יותר מכל – זה הלעג וההשפלה מצידם של אחרים. להשפלה העצמית כבר התרגלתי, אבל כאן ראיתי את עצמי מתוך עיניו של בעל החנות. ראיתי, לא האמנתי ורציתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי בו במקום."

מצאתי את עצמי בתפקיד משבית השמחות:
"רק תגידי מה הצעדים המעשיים שאת מצפה מעצמך ולאיזה כיוון כל זה הולך?"

הוציאה מתיקה מסרק והחליקה את השיער הפרוע:
"You just wait and see".