שחר-מריו מרדכי משורר
אבי/ שחר-מריו מרדכי
ראה אור ב"גג", גליון 19
בְּרֵאשִׁית עָלָה סָבִי לָאָרֶץ, וְאָז עָלָה אָבִי
בָּאֵשׁ. בְּמִדְבָּר סִינַי. 1967.
הוּא יָצָא מֵהָאֵשׁ, וּבָא אֵלַי
קָר
בָּאָבִיב אִמִי עוֹשָׂה סֵדֶר בָּאָרוֹנוֹת וְאָבִי עוֹשֶׂה סֵדֶר
פֶּסַח כְּהִלְכַתוֹ. "חוֹבָה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם"
וְאָבִי דּוֹחֶה חוֹבַתוֹ. "וְהִגַדְתָּ לְבִנְךָ" וְאָבִי –
כָּפּוֹת יָדָיו, זְרוֹעוֹתָיו, יְרֵכָיו –
דָּם וָאֵש וְתִמְרוֹת עָשָׁן.
מדהים! נעתקו המילים, שחר.
לא ייאמן שנעתקו המילים לפרויד.
🙂
תודה, תלמה.
את קסם.
אתה מעלה כאן באש, שחר-מריו, את הסדר המקובע.
תבורך!
וגם אתה, חנוך – שא ברכה.
מריו אתה יקר ללבי.
וואו
מה הלהבה הזאת מריו?
לא קל איתך, שולמית. אבל נגעת עד נפשי. בין חברים – אין לך עלבון שאין אהבה בצידו. יקרת גם לי, ולא חדלת להיות יקרה לי גם כשאבדו לנו הנתיבים.
ללי, שחי ואגל לך סוד ייסורי.
🙂
שיר מרגש אך גם מבריק (לפעמים ה"מבריק" מקלקל את הרגש). יפה הדרך בה משלב המשורר את ספור יציאת מצריים וסיפור יציאת מצריים (מלחמת 67)של אביו שהפציעה הטראומטית שלו במלחמה הייתה (לפי הרגשת המשורר) הגורם "לקור" הרגשי ביחסים בינו ובין סביבתו הקרובה.
אני בטוח שהמשורר היה צריך לעבור תהליך רגשי ארוך כדי להסתכל על אביו במבט סולח ומבין.
תודה, נחבא.
היטבת לתאר. יציאת מצריים קולקטיבית מול יציאת מצריים פרטית.
ומה מאד צדקת גם בסיפא של דבריך.
'הוא יצא מהאש, ובא אלי
קר'
שיר מצמרר וחזק
תודה, דפנה.
שחר ,השיר שלך מרגש וחושפני
שיר חזק וטוב,שחר מריו, שיש בו השתקפויות של הרובד האישי הביוגרפי ברובד הסטורי וברובד המסורת -דתי . מעט המחזיק את המרובה. מאד אהבתי
מיכל, תודה.
חנה, שוב ירדת לסוף דעתי.
תודה.
שיר חזק וכואב מאוד, שחר-מריו
תודה, סמדר.
4 השורות הראשונות הן השיר
ארבע השורות הראשונות הן שיר.
לא בהכרח השיר.
(מור, תודה על הישירות. הערות כאלה חשובות לא פחות. וגם בפוסט הקודם הפגנת ישירות. מור זה את או אתה?)
אתה משורר גדול, שחר-מריו.
תודה, סמדר!
(הגבת פעמיים או שזו סמדר אחרת?)
אחרת.
תדהמה היתה ועודנה התחושה המרכזית שלי לגבי השיר שהוא בעיני גם אחד וגם שניים.
"גם אחד וגם שניים". אחלה פתרון לסוגייה, שעלתה פה.
ושוב תודה, סמדר.
על כל מה שאמרת.
קשה. אני בתדהמה.
עדנה, תודה.
קשה לך כקוראת. לגבַּי – נולדתי לעולם שבו אבי נכה. כך שמעולם לא הצטרכתי להסתגל לקושי. כילד. בנעוריי וגם היום – המצב שונה.
אבל לגבי ה"תדהמה" שלך כקוראת, זה מוזר. כי אני זוכר היטב איך גם אני נדהמתי כשסיימתי לכתוב את השיר (בתוך דקות ספורות בשלהי 2003), אבל ההסבר לתדהמה שלי מורכב ורגיש מדי בעבורי לשעה זו.
ושוב תודה. זו מחמאה מה שכתבת לי.
מאד עצוב ומאד יפה
ענת, תודה.
שחר מריו.
קודם כל הסב
ואחר כך – ייסוריו של האב
ואחר כל אלה – אתה.
ליבי לך
יהונדב, איש נפלא.
יש לך משפט כ"כ עוצמתי – בהקשר אחר, כמובן – שאני חייב לצטט: יש לי "הכח להמשיך להתמוטט הלאה".
🙂
ובכל זאת, זה לא שאני מתייסר. וגם אבי לא מתייסר. הוא חי עם זה כבר למעלה מ – 40 שנה (אם כי עד היום הוא מתאבל על קריירת הכדורגל שלו, שבאה אל קיצה עם הפציעה הזו).
ותודה, יהונדב.
שחר יקיר כתבת שיר איתן וחודר
"והגדת לבנך" – הוראה בערבון מוגבל
סב אב בן – שתי אותיות ומשקל העולם עליהן
חיבוק וכוח וחג שמח
ריקי,
אין משקל גדול יותר משרשרת הדורות.
ותודה! החיבוק שלך נותן כח.
חג שמח!
היי שחר-מריו, לדעתי מדובר בשני שירים, או שאולי החמצתי משהו. יש בהם משהו מצמרר.
לרותי
לא מדובר בשני שירים. המשורר אורג קשרים בין המצווה "והגדת לבנך" לבין שתיקתו של האב שאינו מוכן לספר לבניו על נסיבות הפציעה "ביציאת מצריים "הפרטית שלו במלחמת 67.:
וְאָז עָלָה אָבִי
בָּאֵשׁ. בְּמִדְבָּר סִינַי. 1967.
וְאָבִי דּוֹחֶה חוֹבַתוֹ. "וְהִגַדְתָּ לְבִנְךָ" וְאָבִי –
כָּפּוֹת יָדָיו, זְרוֹעוֹתָיו, יְרֵכָיו –
דָּם וָאֵש וְתִמְרוֹת עָשָׁן
ובהזדמנות זו אשאל שאלה שיש לי הרגשה שאני יודע מה התשובה עליה (מותר לך להתעלם ממנה):
הקדשת את השיר לאביך,
האם אביך ראה את השיר?
לא. אבי מעולם לא ראה את השיר. למיטב ידיעתי אבי קרא רק שני שירים שלי (אלה שפורסמו ב"עמדה" 19. אחד מהם – "על מלאכת התרגום" – פרסמתי כאן. את השני – "בא יום" שמו – שמדבר על אמו וסבתי, טרם העליתי לבלוג. הייתי שולח לך אותו בפרטי, נחבא, לו יצאת מהכלים. חחח…).
אבל אבי גולש באינטרנט (לאחרונה). אז מי יודע? אולי קרא בסתר את השירים בבלוג, וגם את זה שנכתב עליו.
נכון שהתשובה לא מפתיעה אותך?
לשחר מריו
לא , התשובה לא מפתיעה אותי. וטוב עשית שהורדת שורה מהבית השני.
חג שמח.
🙂
ואתה יודע מי הוריד את השורה ההיא (שהיו בה רק שתי מילים, אגב)?
שולמית אפפל.
גם אני חושב שעצתה זקקה את השיר.
תודה, נחבא.
וגם אני לא הופתעתי (מן החשיפה האלגנטית של זהותך).
🙂
תודה.
רותי, תודה!
מעניין מה שאת אומרת. גם מור (ראי למעלה) אמר/ה משהו דומה. אבל אני כיוונתי לשיר אחד. וההסבר, שנתן לך הנחבא אל הכלים, מדויק, מבחינתי.
תמטית הסברו נכון. אבל יש הבדל בין הניגון, הנשימה, בשני הבתים. הראשון נקרא בסטקאטו והשני בלגטו. וכשניסיתי לקרוא בקול רם, קריאה שאני נוהגת לעשות, השוני ביניהם בלט.
רותי,
את צודקת בהחלט. יש הבדל בין הניגון של הבית הראשון לזה של הבית השני. ואני חושב שזה מכוון.
כלומר: יש נתק בין שני הבתים ובה בעת – קשר בל יינתק; כשם שיש נתק בין האב לבנו, ובה בעת – קשר בל יינתק. והנה, הסטאקאטו -פירושו ניתוק באיטלקית. ומטרתו: קיצור הצליל והפרדתו מן הצליל העוקב. בעוד שהלגאטו – פירושו: חיבור באיטלקית. ומטרתו: יצירת קשר ורצף בין הצלילים.
הבית הראשון יוצר אשליה רגעית של לגאטו, שמתנפצת מיד עם פרוץ המילה "ואז" (כבר בשורה הראשונה), ואכן – "ואז" פורץ מיד הסטאקאטו. הנה:
ואז – עלה אבי באש.
במדבר סיני.
1967.
הוא יצא מהאש.
ובא אלי קר.
זו קריאה עובדתית, קרה, של משפטי חיווי. הנתק שולט.
וזה אפילו מתעצם עם הגלישות התחביריות. ראשית – גלישה משורה ראשונה לשנייה. כך נוצר אפקט דרמטי שאצור בשבירת הציפייה של הקוראים בין עלייה ארצה לבין עלייה…באש.
שנית – גלישה בין השורה השלישית לרביעית כדי ליצור אפקט דרמטי נוסף בין חום לקור. בין האב, שאש אחזה בגופו, לבין יחסיו עם הבן, שצינה אוחזת בהם.
הבית השני משנה כיוון. ראשית, מבחינה תכנית. הבית הראשון מסתיים במילה "קר". הבית השני פותח במילה "באביב". יש הפשרה.
וזו הפשרה שמאפשרת שינוי כיוון גם מבחינה צלילית. מסטאקאטו ללגאטו. ההרמוניה הצלילית מתחדשת כמו שהיתה קיימת, לרגע קט, בשורה הראשונה של הבית הראשון. כך:
"בראשית עלה סבי לארץ ואז עלה אבי באש". סב מול אב, בראשית מול אז, עלה מול עלה. (וכאמור, התיבה "ואז" שוברת את זה. ובעיקר הגלישה אל האש).
ובבית השני: "באביב אמי עושה סדר בארונות, ואבי עושה סדר פסח כהלכתו". כאן יש אם מול אב, עשיית סדר מול עשיית סדר. והכל "כהלכתו". (וגם כאן יש גלישה – אף כי פחות דרמטית – להבדיל בין סדר לסדר).
השבירה מבחינה תכנית (העמדת ההגדה מול הסדר בבית; העמדת יציאה קולקטיבית ממצריים, שבנתה אומה, מול יציאה פרטית ממצריים, שבנתה חומה; הציווי "והגדת" מול המבע "ושתקת") – כל זה לא מלווה בשיבה לסטאקאטו.
הלגאטו מאפשר, אני חושב, הבנייה של סדר ביחסי הבן והאב, וקבלת הדיבור של שפת הגוף (תרתי משמע. כפות ידיים, זרועות, ירכיים) במקום שפת הלשון. ואין כאן "ביד חזקה ובזרוע נטויה". יש כאן יד כוויה וזרוע מצולקת. יש כאן אחד שהוא "אנוס על פי הדיבור" ואחד שמבקש "פתח לו" (כמו בהגדה), אבל מקבל את הדיבור המסוים, זה שמתאפשר.
ולכן יש צליל מקשר: "חובה לספר ביציאת מצרים, ואבי דוחה חובתו". וגם: "והגדת לבנך, ואבי – כפות ידיו, זרועותיו, ירכיו – דם ואש ותמרות עשן". (ואולי לרגע קט מפציע גם פה סטאקאטו, כאשליה. אבל הוא נבלם).
לא חשבתי (כמוך וכמו סמדר ומור) שמדובר כאן בשני שירים, אבל זו מחשבה מעניינת, ויש לה על מה להישען. אם כי הקשר בינהם (הלגאטו), כך אני מקווה, ברור.
מקווה שעניתי. וחג שמח!
🙂
תודה, שחר-מריו על תשובתך היפה. כך או כך השיר תפס אותי בסרעפת.כשתראה לאביך את השיר אל תשכח להראות לו גם את תשובתך המפורטת אליי. אני חושבת שהוא יתרגש מאד.
תודה, רותי.
אני אוכל להראות לו את זה רק אם זה יודפס במוסף הספורט בעיתון צמוד לטבלת ליגת העל בכדורגל.
🙂
חג שמח!
שחר, פרשנותך מרתקת ומחדדת פרטים ששמתי לב אליהם. הקור והחום הסדר והאי-סדר, העליה בסערה
כמעט כמו אליהו הנביא,
מה שם האב? ניכר שמאז 1967 כל המדינה
בסערת דם ואש ותמרות עשן.
אתה ודאי סולח לאב ומבין אותו.
אבי נכה קטוע כף יד מתאונת עבודה, זה לא פשוט.
מיכל, לא ידעתי. יותר ויותר אני מגלה שיש ביננו לא מעט מן המשותף.
חג שמח לך וליקירייך.
ושיהיה קצת יותר פשוט.
תודה על ברכת החג.
חגגגתי גם בערבי שירה עברית ישראלית
בעין-גב. שירת הים הכנרתית.
לגבי המשותף שהזכרת, פרט ונמק (לא חובה כאן)
מסכימה לגבי אופי הדעות הפוליטיות
וגילוי כנות וישירות בביטוי מילולי בבלוג.
וכמובן הכרות משותפת עם אנשים מסוימים.
אבל אני בניגוד לך לא יצאתי לאור באופן ספרותי
אפרופו תיראפואטיקה.
אני מסכימה עם סמדר, אתה משורר גדול שחר מריו ומרגש גם
חני, תודה!
עכשיו בעיקר מתרגש.
🙂
צריך לשים לב לדברים:
כולנו עושים סדר
האמא בארונות
האבא בתבניות הפולחניות ["כהלכתו"]
והדובר בשיר
הוא אי הסדר שלו בנפש.
וזהו הסדר של המשורר האמיתי.
כל הכבוד שחר!
ומי אם לא אתה, יוסף, תשים לב לדברים האלה?
תודה.
וחג שמח, יוסף!
שחר!
אני נהנית כל כך לקרוא את שירתך!
גם את השיר הקודם מאוד אהבתי "הכל מת .."
ובמיוחד את השיר על האהבה שמתה..
"כל הלילה לא עצמתי זין"
לא הפסקתי לצחוק!
יש לך כשרון מדהים!
ואתה נשמע בחור מדהיםםםם!
אבל אני נשואה…חבל חחח
ויש לי שאלה… למי שיודע לתת לי רשימה של חנויות ספרים גדולות בת"א (שמוכרים ספרי שירה ופרוזה גם יד שנייה)
תודה רבה!
לסמויה, תודה…
🙂
(מסמיק)
ובאשר לחנויות ספרים –
אני חושב שכדאי לך לנסות את רובינזון, נחלת בנימין 31 (הבעלים, אם הוא שם, מאד ציני ולא תמיד נחמד, אבל משעשע. זו תעודת הזהות שלו. לא להיפגע ממנו. להתעלם או להשיב לו כגמולו. הוא מצחיק).
וגם:
* פולק, קינג ג'ורג' 36
* הנסיך הקטן, קינג ג'ורג' 20 וגם בסמטה פלונית 3 (שני האתרים קרובים מאד אחד לשני)
* לוטוס, אלנבי 101
איזה שיר שחר מריו
אתה משורר עמוק מיני ים
ומפתיע כל פעם מחדש בשימוש בשפה ובדמויים ובכלל .
מירי, תודה.
אם כבר "עמוק מני ים", כך חשבתי על הכלים, שהצגת בפוסט הלפני אחרון שלך.
השיר מעורר סוג של תדהמה.
קשה וברור.
רונית, יצאה לי תגובה ללא מילים.
כנראה גם לי קשה וברור.
תודה, חמודה.
וחג שמח!
שיר חזק מאוד, דם ואש.
למרות שיצא מהאש קר הוא כולו בוער.
משפט קשה זה
"הוּא יָצָא מֵהָאֵשׁ, וּבָא אֵלַי
קָר"
תודה, לוסי.
שיר חזק וכואב.
מיכה, תודה.
שחרמריו, מצמררת האש וכאב הכווייה שלעולם אינו מגליד.
כתוב מאוד מרגש ומדוייק.
תודה, תמי.
כתבת על "כאב הכוויה שלעולם אינו מגליד". אני מניח שהתכוונת לצלקת בנפשו של אבי. אבל גם מבחינה פיסית יש אמת בדברייך. אמנם הכוויות על עורו הגלידו. אבל הן מפיקות כאב לאורך כל השנים, בעצימות כזו או אחרת. זה מתגבר בעיקר בעונות מעבר. מאחר והוא מוכר, כמובן, כנכה צה"ל, הוא מקבל טיפול וסיוע מאגף השיקום של משרד הבטחון בהתאם לאחוזי הנכות שלו.
שיר חזק שחר.
תודה, יודית.
הייתי רוצה לקוות שיש בשיר הזה שלי משהו מהעוצמה השקטה והמתפרצת כאחת שאצורה בשיר שלך על אביך, אלזר סבח, שהפך לסבא שהפך לשחר.
סבח אלחיר, יודית.
שחר.
🙂
שחר, הרגת אותי, מה זה היה?? מאיפה אתה מכיר את כל שמות אבי? אנחנו קרובים אולי?
ולגבי העוצמה השקטה וכו', אדם לא רואה את שירו, כלומר אני לפחות לא רואה בכלל, אבל את השיר שלך אני רואה, והוא מצויין, בדיוק כמות שהוא.
הוצאת כבר ספר שחר? כי אם לא, הגיע הזמן.
תודה, יודית.
"לַכּל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים".
ולאלמוני, גם לך יש לי תשובה בקהלת: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך".
את באמת חושבת כך? קשה לי להאמין
הי שחר, מסוג השירים שיוצרים בי כקוראת צעד לאחור וצורך להשאיר את השיר בעולם הפרטי שבין הכותב ואביו. (בכלל אני לוקחת צעד לאחור בנושאים שאינם מטופלים ביני לבין עצמי ורק מציצה לראות איך אחרים מעיזים לעשות זאת, והנה אתה עשית כאן "והגדת לאביך" מלא תעוזה וכאב).
שחר מריו היקר, וואו שחר, הגלישה מן השורה הראשונה לשניה בבית ראשון כל חזקה וחכמה, ומה אוסיף לך שלא אמרו קודמי? מחיבוק חם עם השיר הנורא ניפלא הזה מאד. שבת שלום.
אורה, יקירתי,
לא שמת לב? אמרת משהו שלא אמרו קודמייך.
תודה!
וחיבוק חם ממני בחזרה. שבת שלום וחג שמח.
סיגל, מבין את התפיסה הזאת. למעשה, החזקתי בה בעבר. חשפתי טפח וכיסיתי טפחיים. אבל שירה דורשת אומץ ותעוזה. נדמה לי שרן יגיל כינה את זה "לפתוח וריד". ומקום שמה האומץ, שם גם נפתח חלון הזדמנות תרפויטי.
כדאי לנסות. (הנה, עשיתי גם לך "והגדת").
אני מתרשם שאת עמוקת-סוד ב"מרתף האפל של הלב" ובעליית הגג המוארת שלו.
חג שמח.
לשחר מריו. אני מצטט את מה שכתבת לסיגל:
"ומקום שמה האומץ, שם גם נפתח חלון הזדמנות תרפויטי".
אני חושב שבלבלת את הסדר.
התרפיה היא בתהליך הנפשי שקודם לכתיבת השיר. רק לאחר שהבנת את עצמך או את זולתך (במקרה הזה את האב). רק אז תוכל (לדעתי)לכתוב את השיר מתוך המרחק האומנותי המתאים.
אחרת זה נראה כמו תשפוכת של בת 16 (כתבה לאה גולדברג משהו דומה באחד ממאמריה על השירה).
לפעמים אנו קוראים גם בבלוג הזה סוג דומה של כתיבה.
שירתך בהחלט לא נראית כתשפוכת לא מסוגננת. גם אם השיר נכתב בהינף קולמוס ,העבודה עליו נעשתה כבר קודם.
בברכה
שלך
הנחבא
נחבא יקר,
עכשיו אוטוטו ארבע לפנות בוקר, וחזרתי מלבונטין 7 מעושן מסיגריות של אחרים (אני לא מעשן), אחרי כמה בירות וקצת מסטול. אז יש מצב שלא הבנתי אותך. אבל אם הבנתי אותך, אתה אומר שבשאלת הביצה והתרנגולת, חלון ההזדמנות התרפויטי קדם לאומץ לכתוב שירה. ואני מסכים. אני התייחסתי לאומץ שקודם לתהליך הנפשי, כלומר: האומץ להיות מוכן לגעת בסוגייה רגישה בחייך, וללבן אותה בינך לבין עצמך עד שעולות ממנה תובנות בהירות ומאירות כשמש (גם אם הן עשויות מהחומר האפל ביותר). כי לפעמים – מתוך מנגנון הגנה או הדחקה או הכחשה – אדם מעדיף לטאטא סוגיות כאלה אל מתחת למרבד הנפש ולהשקיע אנרגיה בטיוח הסוגייה.
אדם יכול לחנוק דבר כזה במשך שנים, ובסופו של דבר זה ישתעל החוצה. השאלה איך הוא מווסת את השיעול, אם בכלל יש לו שליטה על זה.
אז להלן המשולש אליו התכוונתי:
האומץ ללבן סוגייה פותח חלון הזדמנות תרפויטי (תהליך נפשי, תרפיה) שמוביל לאומץ לתרגם את כל זה למבע פואטי.
כלומר: חלון הזדמנות תרפויטי עשוי לפתוח חלון הזדמנות פואטי (בוא נקרא לזה כאן: תרפואטי. הנה, פתחנו פקולטה חדשה: תרפואטיקה).
:-))
ואולם תנאי מקדים לכל זה הינו: אומץ.
תנאי מקדים והכרחי.
נחבא, אני ממש מקווה שאני נשמע הגיוני.
ואם אזכור, אבדוק את עמוד השדרה הרעיוני של טיעוני לכשאקום, בעזרת השם, מחר.
שמת לב, אגב, ש"נחבא" בהיפוך אותיות זה: אבחן?
שחר מריו היקר
אתה הולך לישון ואני התעוררתי (יכולתי להגיד שקריאת השכוי העירה אותי אבל האמת היא שהייתי צריך להשתין).
בדיוק בדיוק לכל מה שכתבת התכוונתי.
להתראות
שלך
הנחבא
שחריו היקר, בעיניי זהו קודם כל שיר אחד מתוך סדרת שירים שלך העוסקים במשפחתה ובשורשים שלך. וגם כאן אתה עושה זאת מתוך כאב והערכה השזורים להם יחדיו.
נדמה לי שגם השיר הזה הוא למעשה דיבור, אפילו דיבוב, של שפה אחרת, שפת הורים וסבים, כשבשיר דנן אתה למעשה מבטא שתיקה, אבל כמו שאומרים "שתיקה זועקת". הגוף, הגוף צועק באֶלֶם.
מרגיש לי שאתה מנסה לגשר על פער, לפרום פערים ושתיקות בין הדורות, והדרך שלך לעשות זאת היא בתווך השירה.
גם כאן, כמו תמיד, השירים שלך מרובדים ברגש ובארמזים/משקעי לשון ותמונה, שמביאים לעצור ולחשוב שנית ושלישית על הנאמר. וזה הלא כל כך מתאים: משורר כמוך שחיי הדורות הקודמים מהדהדים בו חזק ותדיר כל כך, לא יכול שלא להדהד אותם בכתיבתו… ד"ש יקרוֹת, חן
חן, אם יום אחד יצטרכו לדובב משוררים (כמו בסרטי דיבוב משפה זרה), אתה תהיה המדובב שלי.
תגיד לי, חן, מאיפה למדת לקרוא ככה? אתה חוקר מח, לא? אז למה נדמה לי שאתה חוקר נפש?
חן חן לך, נשמה.
גם אתה מהדהד
in my head
אני חושב שאתה נורא אוהב את אבא שלך.
תגיד לו את זה.
אוהב אותך,
יוסי
יוסי,
אתה נשמה גדולה.
שיר אמיץ, שחר-מריו.
זהר,
תודה רבה!
רק אהבה יכולה להוליד כזה שיר.
אבחנה עילאיתֱ! מגיע לך פרס על ביקורת
השירה של העונה.סתאם.זה הכל סתאאאאם
גם לך מגיע פרס, מר מבקר. פרס ניחומים על כך שהקב"ה היה רחוק מאד ממיטבו כשנולדת.
שירה, תודה.
שחריקו, שיר חורך וכורך בין שיעבוד לגאולה, בין הפרטי ללאומי ותג המחיר יקר וכואב ואוהב
ובגילוי של קרבה (אל תיבהל) אומר ששירתך ובאמצעותה אתה קרובים לליבי
משה, תודה! זו לא פעם ראשונה שבהבלחה חד-משפטית אתה כורך שיר ומלואו.
ואני יודע, משה. אני שומע את לבך פועם קרוב.
שחר !
תודה רבה על המידע!
שחר, נא להגיע לכאן בתדירות גבוהה יותר!
אני נהנית מאוד לקרוא אותך!!!
חג שמח!
סמויה, אם אני אשרוץ כאן, איך תתגעגעי אלי?
:-)))
אני חושבת כבר כמה ימים על השיר המורכב הזה ולכן רק עכשיו מגיבה. כרגיל אתה זורק אותי להמון הקשרים ותמונות, חשבתי על הסנה (אבל מי עולה בו באש?) וחוסר יכולתו של משה להגיע אל הארץ המובטחת. גלישת השורות מצויינת ויש פה, אם אני לא טועה, גם משהו חמקמק, בשני הבתים, שקשור לתפקיד האב-האל. חזק מאוד שחר.
סיגל, היה שווה שתחשבי על זה כמה ימים. "הבאת אותה" בפרשנות מאירת עיניים ועוצמתית.
כרגיל, תענוג לי לקרוא אותך.
נשיקות.
אוי שחר, זה נפלא.
כמה סבוכה היא משפחה.
וכמה סבוך לפסוע לתוכה.
חג שמח.
עינת, אין משפחה שאינה סיר מבעבע ורותח. נגזר על יחסי הורים-ילדים להיות טעונים. מעניין שעם הסבתא (ו/ או הסבא) זה לגמרי הפוך.
לכן אנו מצווים: "כבד את אביך ואת אמך". לא נדרשנו לאהוב. האהבה להורים היא ערך מוסף, שמחלחל עם הזמן. אבל כל שנדרש מאתנו הוא לכבדם.
ואת כותבת סבך. אין מדויק מזה. כמו האיל בסבך מסיפור העקידה.
תודה!
חג שמח, יקירתי.
לפתע שמתי לב שגם אני כותבת שורשים ועקדות בימים האחרונים. האם פסח הינו יום כיפור משפחתי?
עינת, איזו הגדרה מבריקה (גם כתבתי לך על כך בפוסט שלך).
ואיך לפתע שמת לב? אנחנו כל הזמן כותבים שורשים (ואין שורשים) ועקדות קטנות.
שחר,כבוד להורים צווי שלא נתון לבחירה חופשית.
מצא חן בעיני הביטוי שלך תיראפואטיקה
ובמשחק לשוני אירוני "תראה פה אתיקה"
שמשנה את המשמעות.
יש לך אומץ וכישרון להוציא מתחת למרבד הנפש נושאים טעונים
וסוגיות רגישות.
מיכל, תודה.
שחר מ"מ,שיהיה לך רק טוב
שימשיכו אחרי שיריך לעקוב לעגוב
בביקורת חיובית בונה ולא בשפת הרחוב.
בתקופת ספירת העומר יש גם רוח חומר ואומר
אומר ודברים על מצב העבדות שלנו לזמן ולמקום.
"עבדי זמן עבדי עבדים הם"
ואנחנו הרי רוצים "להיות עם חופשי בארצנו".
נו נו נסחפתי,
אבל צריך לא להסתתר מפני עצמנו.
מדהים
תודה, יוני.
תקפוץ עוד לבקר.
היסטוריוסופיה משפחתית לעולם אינה פשוטה.
כרכת בדיוק רב את העליה לארץ ואת אש המלחמה, ולשתיהן מחיר משפחתי שהשיר שלך מחדד.
כרכת שנית את סמיכות הזמן בין פסח ליום הזכרון לחללי צה"ל – השיר שלך ילווה אותי בשבועיים הנ"ל
תודה.
שלומית, תודה. להערה הראשונה שלך כיוונתי, להארה השנייה שלך – לא.
אבל יפות שתיהן. ותודה על דברייך המרגשים. היה נעים לפגוש אותך (ואחרים) בירושלים. אולי עוד חורף ניפגש.
🙂
חיבוק.
צודקת שלומית.
הקשר הכרחי בין פסח זכר ליציאת מצריים
לימי הזיכרון זכר ליציאת אירופה/אסיה/אפריקה
ולתקומת ישראל בארץ לא רק אחרי הגלות והמדבר
אלךא גם בעקבות המלחמות להישרדות והגנה.
סליחה על הפאתוס הציוני אבל אני עדיין דומעת
עם שמיעת ההמנון ביום העצמאות
שלא לדבר על כך שבני הצעיר חייל לוחם בצהל.
המדים הצבאיים עוזבים את האב ועוברים לבן
כמו חילופי משמרות בין-דוריים ,
מתי יהיה סיכוי שנוריש כבר את השלום?
שחר, שתהנה ממימוש החירות והעצמאות האישית
כל השנה
ולא תמתין למועדים הנקובים בלוח השנה
פסח ויום העצמאות.