שחר-מריו מרדכי משורר
שחר-מריו מרדכי
לִפְנֵי הַסְּפִירָה
(ראה אור ב"הליקון", גיליון 84)
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הָרֵאשִׁית.
וּמֵאָז יֵשׁ זְמַן.
בָּאוּ הַיְּהוּדִים וְהֵחֵלּוּ לִסְפֹּר.
בָּאוּ הַנּוֹצְרִים וְאִפְּסוּ שְׁעוֹנָם לְפִי הֻלֶּדֶת אֲדוֹנָם.
וּבָאוּ הַמֻּסְלְמִים שֶׁכִּיְּלוּ אֶת הַסְּפִירָה לְפִי הַהֲגִירָה.
תָּמִיד צָרִיךְ לִקְרוֹת מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל
גָּדוֹל בֶּאֱמֶת, גָּדוֹל בְּדִיעֲבַד
כְּדֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ יַתְחִיל לִסְפֹּר.
וְלִכְאוֹרָה כָּל זֶה לֹא מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל כְּלַבְלָב
הַיּוֹשֵׁב דָּרוּךְ בְּצִפִּיָּה לִבְעָלָיו
בְּפִתְחוֹ שֶׁל סוּפֶּרְמַרְקֶט. אֲבָל בְּהִתְקָרֵב
אֲדוֹנוֹ, מְטַאטֵא הַזָּנָב הַמִּתְכַּשְׁכֵּשׁ וּמְכַבֵּס
אֶת הָאַסְפַלְט כְּמוֹ לְאַפֵּס
אֶת זְמַן הַהַמְתָּנָה, וּמַתְחִיל בַּסְּפִירָה.
וְגַם לִפְנֵי הַסְּפִירָה כְּמוֹ בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ יֵשׁ מִי שֶׁנּוֹשֵׁם אֲוִיר
אַחֲרוֹן
שֶׁל יַחַד. מִבְּלִי לָדַעַת. כְּמוֹ שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים אַהֲבָה,
כְּבִיסָה, מַכֹּלֶת. וְאָז פֶּתַע פִּתְאֹם
פּוֹמְפֵּיי.
כבר מזמן אהבתי את פומפיי הזאת!
תודה, סבינה.
ציפורי לילה אנחנו.
כציפור לילה ותיקה.. אהבתי מאוד את השיר הזה
כולנו הרי חיים לפי
השעון שהוא המונה הדופק של חיינו.על זמן שאול.
ספירת הזמן מעניקה מסגרת אישית פנימית
וחברתית חיצונית משותפת. כמו שפה שבה מתקשרים.
החגים והמועדים הם זמן משותף בלוח השנה הנספר בימים שבועות וחודשים.
ימי הולדת ואזכרות הם ציוני דרך להזכיר חיים
וגם סוף חיים. הספירה היא אינסופית מבחינה מספרית
בפומפיי שנחרבה למרות שסגדה לנצח ולפאר
מתגלם ה"לא לעולם חוסן".
שחר, שנזכה למועדים וזמנים טובים ושמחים .
אמן, מיכל, על הסיפא של דברייך.
ותודה.
תודה שחר ולהתראות בשמחות.
אלף פעמים חיכה הכלבלב, ספר כמו נוצרי, כמו מוסלמי, כמו איטלקי,
ומי לא בא?
ועל נאנמות נמר: הכל אשלייה. גם בענייני כלבים ואדון
ואהבה?
מילים מילים, כשכושי זנב
שחר, התגובה ברחה לי באמצע
אז התכוונתי לאמר כשכושי זנב אבל לא כך שירך היפה
חג שמח וסוכת ידידים עליזה
איריס, תודה על התגובה; אם כי אני חייב לציין שלא כל-כך הבנתי אותה (גם אחרי שהשלמת את כוונתך).
חג שמח!
גם אני לא הבנתי אותה, כתבתי מתוך ערפול מסויים
שנעלם בינתיים
אז שירך יפה ופומפאי קורעת
והיתר ב city
🙂
אם באיריסים נפלה שלהבת…
מכיר את התחושה, יקירתי.
יאללה, חדדי את חושייך, פזרי את מסך הערפל; ונעמוד באור ולא בצל.
:-)))
מה שיותר מוזר שלא פתחו באיזו וועדת חקירה לנושא הספירה…
הרי זו שערוריה היסטרית..:)
רק שלא יהיו עוד פומפיי….
שנה טובה לך.
🙂
שעשעת אותי.
(אבל עלי למחוק את החיוך ולבשר לך שמקריאה בעיתונים, לצערי, צפויות עוד פומפיי).
ובמעבר חד:
שנה טובה גם לך, תמי.
יופי של שיר, שחר!
יאסו, יוסי! תודה!
שיר חכם ויפה מאוד אוהבת!
תודה לך, מירי!
איך אתה מסתכל על ההסטוריה שלנו ושני סמני הזמן שלה לפני ואחרי הספירה מתוך פריזמה אנושית רגישה, לוקח בחשבון את הקטנות שהן בעצם הגדולות : כלבלב הממתין לאדונו, מעשה אהבה מכולת הביחד -חיים על קו הקץ חיים שנגמרים וחיים שמתחילים, הו אלוהי הדברים הקטנים שהם הגדולים באמת. תודה ,שחר מריו, על מתנת השבת הזאת
שמחה שאתה כאן איתנו ,משורר יקר
חנה, תודה, על מתנת התגובות שלך. הן שופעות חום וקסם וקריאתך חכמה ויודעת. אפשר להתמכר.
איזה שיר מקסים בתוכנו, ביופיו ובנוסף לכל מצחיק מאוד. יפה מאוד.
תודה רבה על השיר.
יעל, תודה על תגובה מקסימה.
שחר-מריו, יופי של שיר, מחד גיסא פשוט ונהיר ומאידך גיסא מבקש ללכת בגדולות ולחרוג מן התחום הלירי הצר. אהבתי את המעבר מהאימפריאלי הטוטאלי של העמים אל הכלב בפתח הסופֶּר, את הדגש על ה"יחד" שהוא כל כך חשוב וממשמע בעיניי, והסיום המפתיע החוזר אל הגדול, אבל באופן טרגי כמעשה חורבן הצופן בחובו אלמנט מחזורי. יופי של שיר. חג שמח, רני.
רן, תודה. איזה כיף לשלוח את לחמי על פני המים ולמוצאו ב'חכתך'. הניתוח שלך נהדר. תודה.
שחר אהבתי את השיר ואת הסיום החזק המפתיע
שחר הצלחת להעביר את איפוס הזמן, הכלבלב באמת ככה מאפס את זמן ההמתנה, אוגר מחדש זמן. ומסכימה איתך בהחלט בענין הזמן לפני ואחרי פומפי מחדש. שיר רציני שמעלה חיוך בזמן הקריאה, ועכשיו הזמן שלי שוב ימדד מהרגע שסיימתי לקרוא את השיר. חג שמח שחר זמנים ומועדים בשמחה….
שחר-מריו, השיר מרתק ומבריק, משעשע ומכאיב. תערובת הנושאים המפתיעה מסתכמת בקשר שבין אדם לחייו במקרו ובמיקרו. תודה.
רות, תודה. זו חוויה נעימה לקרוא את הניסוח שלך להתרשמות מהשיר.
תודה, אורה. ונכון. כמה מדהים זה לצפות בכלב המחכה לבעליו בפתחו של סופרמרקט. כל גופו פקעת המתנה דרוכה. רואים ממש את האיפוס.
דפנה, תודה!
שחר, לא ברור לי בדיוק למה אבל השיר שלך כאן, משהו ברוח שלו, מזכיר לי משוררי דרך ותובנה כמו רוברט פרוסט למשל.
אולי זו ההתבוננות הייחודית של המשורר והשירה והיופי שבו התבוננות זו נכתבת.
כך או כך, זהו שיר שמצד אחד מזכיר לי את "שירי ההיסטוריה והמורשת" האחרים שלך ומאידך הוא שונה כי הוא מופשט יותר, אוניברסלי.
אגב הסיום, בעיניי, למרות שהוא נורא, הוא גם מצחיק, איך שה"פומפיי" הזה פתאום קופץ ומפמפם.
🙂
חן, תודה. מחמאה גדולה אצורה בתגובתך (פרוסט), ואני אוהב מאד את קריאתך שיוצאת מן השיר האחד למרחבי השירה בכלל.
תבורך, ידידי.
נגעת במקום רגיש. הייתה לי תשובה חלקית כבר אתמול (אצלי התחלף בינתיים יום) אבל העדפתי לישון על זה.
זו הספירה שלי:
בְּבַת אַחַת הִפְסַקְנוּ לִסְפֹּר
אֶת יְמֵי הַהֻלֶּדֶת שֶׁלָּךְ
וְהִתְחַלְנוּ שָׁעוֹן חָדָשׁ שֶׁל אַזְכָּרוֹת:
אֲפִלּוּ לְדָאלִי לֹא הָיוּ שְׁעוֹנִים גְּמִישִׁים כֹּל כָּךְ.
בְּחֲנֻכָּה הָיִיתִי מְדָקְלֵם
"וּבָחֶדֶר בְּלִי שָׁעוֹן"
וּמוֹרֵה בִּכְאֵב פַנְטוֹמִי
עַל פֶּרֶק יָדִי הַשְּׂמָאלִית
שֶׁיָּדְעָה אֶת מְחוֹגֵי אֶצְבְּעוֹתַיִךְ.
עֲדַיִן מְחַפֵּשׂ אֶת הַזְּמַן הָאָבוּד:
הַיּוֹם וַדַּאי הָיִיתִי סוֹפֵר אוֹתוֹ אַחֶרֶת
– – – – – –
הִנֵּה, שׁוּב יוֹם הַשָּׁנָה שֶׁלָּךְ נוֹפֵל כְּמוֹ צֵל בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם.
ארז, חבר יקר,
קראתי שוב ושוב את שירך. יום השנה תמיד נופל כמו צל באותו המקום. וגם בסן פרנסיסקו אי אפשר להמלט מזה. ואיזו הונאה. הרי הזמן לא מרפא תחלופה פתאומית ולא הוגנת של ימי הולדת באזכרות. אם תרצה בעתיד לספר לי על זה קצת יותר, אני אטה אוזן.
בינתיים – כתף וירטואלית וחיבוק.
שחר,
יפה , חכם ורגיש. מתאר מה שאני הרבה פעמים מרגישה:שהרגעים הפשוטים הללו עכשיו, הם העיקר, אפילו אם כרגע אינם ציון דרך מיוחד
תמי, תודה. הרגעים הפשוטים והטובים האלה נתפסים בעיננו כמובנים מאליהם. לכן אנו לא מזהים אותם כנס, ומעריכים רק בדיעבד, כשהפשוט הופך קשה.
טבע אנושי. איך נשנה את זה?
סיום מוחץ בנדרס. מרגש שכמותך.
אח…הבן יאיר לי סיגל.
הו בי די בם בם אוהבת את השיר העדין שלך
את ההליכה שאתה עושה עד לספירה וללפניה , הקפיצה לסופר ולכלב שבפתח ובחזרה לפומפיי.
אגב שחר : הייתי לפני מספר שנים בפומפיי, מקום מדהים !והדבר שהכי היה בולט שם היא הכמות הבלתי רגילה של….כלבים עזובים שהסתובבו שם, לא יודעת למה אבל זה מה שהיה שם והנה הכלב ופומפיי נפגשו גם אצלך בשיר 🙂
תודה, ריקי בי די בם בם.
כלבים נטושים תמיד מכניסים אותי למצב רוח עגמומי. המבט העצוב בעיניהם כמו מוכפל מהרגיל. אולי לא לחינם מלאה בהם פומפיי.
שחרמריו, אכן, תמיד צריך לקרות משהו גדול, גדול באמת, כמו השיר המדליק הזה. אגב, חוקרי בעלי חיים טוענים שלכלבים אין תחושת זמן, שכל רגע נתון נתפס אצלם כמו נצח, לכן הם כל-כך אומללים כשעוזבים אותם.
נו, שחרמריו, כמה זמן עוד נשב דרוכים בפתח הסופרמרקט ונכשכש מדי פעם בזנב?
חג שמח, יקירי.
שמעתי שגם אנשים אומללים כשעוזבים אותם, ושגם אצלם תחושת הזמן לא משהו.
🙂
והסוד הוא, איתי, לוותר על הסופרמרקטים הגדולים. מבוכת העושר מבלבלת, ומרוב מגוון אינך יודע לאן להושיט ידך והיכן לגעת. הדברים הטובים באמת נמצאים בבוטיקים הקטנים (יין משובח וגבינות מעולות), ושכל הכלבים יכשכשו בסופר.
תודה, יקירי. וחג שמח!
היי שחר
מה? יכול להיות שכבר קראתיאת השיר הזה?
הוא נפלא… הרעון של ספירה הוא כל כך טיבעי, שלכתוב על זה שיר מזכיר כמה שזה לא טיבעי…
ל ס פור
יש לי שיר שאני סופרת לאהוב שלי….
או י אוי… כמה שאני סופרת לו…
ספירה מזכיר ליי שהחיים נגמרים
להתראות טובה
טובה, תודה. וכן. קראת את השיר הזה פעם, ובעצם הקראתי לך אותו, לך ולקהל שהתאסף בגן מאיר ב – 25 באוגוסט. זוכרת?
איזה שיר שחר-מריו…הספירות, הזמן…יש רגע ביום, בחיים בכלל שלא סופרים?
נזכרתי בסבתא פני שתמיד ספרה, כמה קניידלך יצאו, כמה בובלך טיגנה, כמה קרפלך בישלה…וכמה אכל כל אחד…
תודה, לוסי.
נראה שסבתא פני מבקשת להיכתב (או להצטייר), לוסי. לכי על זה…
"יש מי שנושם אויר אחרון של יחד…." ואף אחד לא מודע לגודל הכאב
(סתם ממקום פרטי)
לאה, השיר פוסע אמנם בין המקרו למיקרו, כפי שציינו אחרים בתגובותיהם, אבל אל תגידי "סתם ממקום פרטי". קחי את זה למקום שלך בלי להתנצל. המילים שנחרתו בך מהדהדות, כנראה, באופן חזק וברור כאב פרטי שלך.
את גודל הכאב יבין רק מי שנמצא בתוכו, אבל תהא אשר תהא המצוקה, אני מאחל לך שנה שתאפס את זמן ההמתנה לימים טובים יותר ותוציא אותם לפועל. אמן.
איזה ביטוי יפה יש כאן למימד הזמן. וואווו. והבית האחרון מרשים ומהדהד: "וגם לפני הספירה כמו ברגע זה ממש יש מי שנושם אוויר/ אחרון/ של יחד. מבלי לדעת".
שחר יקר, מה אאחל? שתמיד יִספרו אותנו.
שיהיו לנו רק ספירות טובות: עשר הספִירות, ספירת היהודים/הנוצרים/המוסלמים. ורק לא הספירה לאחור. רק לא פומפיי. חיבוק, תלמה
תלמה, א-נ-י סופר אותך! סופר כל הבלחה שלך אל סלוני הוירטואלי. וכל ספירה מִתרגמת להבזק של חיוך על שפתיי ונועם באטמו-ספירה.
(-:
שום פומפיי לפתע פתאם.
אני אומר: פתע פתאם פרויד.
"ואז פתע פתאום פומפי" שחר מריו, נגעת כאן במהות עמוקה של החיים בזרם הזמן, במקריות ובפחדים, ועם זאת ברצון לספור מעתה דווקא את הרגעים הרגילים שבדיעבד הם האשר אולי… נפלא
ואת, יקירתי, נגעת במהות של השיר.
תודה, חני.
ספירה קדימה או אחורה מהדהדת בואו של כיבוש או בואה של תבוסה. עוצמות של פחד ושמחה ואהבה משמשים בערבוביה. הפחד מהלא ידוע, השמחה ממשהו טוב שמתרחש ויש לו סיכוי להמשך, האהבה שגואה וסופה להתאכזב, ושב החשש החשש מפני ההרס. כולנו כלב, כמעט כל בוקר כלב, שחר מריו. שמת אצבע על דופק החיים של האנושות במקרו ובמיקרו.
האצבע שלך, לבנה, תמיד על דופק השיר.
תודה.
ש"ם, סחתיין על השיר. אהבתי. (לא ידעתי שגם אתה ציפור לילה…).
תודה, יעלה.
מאז שאני זוכר את עצמי אני משחרר את הכנפיים שלי בלילות. אפילו העבודה לא תמיד מצליחה לרסן את ההרגל המגונה הזה שלי. אז משלמים על זה בבוקר.
🙂
ושמתי לב שבלילות השמיים שלך.
שאפו, מריו. מקסים!
עודד,
איזה כיף לגלות תגובה לשיר כחודשיים לאחר פרסומו בבלוג. על אחת כמה וכמה כשזו רוח התגובה והיא פרי מקלדתך.
תודה!
התוודעתי לשיר במשט הקיצוני של טובה
אהבתי אותו.את הזמן שמישהו קובע ומישהו אחר כבול אליו.הזמן שלעולם תוחם אותנו, מאחד , מפריד, מבלבל, מארגן ואנו שוכחים שהוא לא היה שם לפני הראשית.
לפני הראשית היה עולם ללא זמן . היה? ללא זמן?
מעיין, תודה!
תגובתך נוגעת בגרעין החשוב של השיר. ושאלותייך – שאלותיי. איפה נמצא מענה?
מרגש לגלות אדם שמתוודע לשיר זמן רב כ"כ אחרי פרסומו בבלוג. ותודה, כמובן, לטובה המקסימה ולמופע שלה.
את מעיין שאני מכיר או מעיין חדשה לי?
שבוע טוב,
ש"מ.
https://over-the-counter-drug.com/# over the counter essentials united healthcare