שחר-מריו מרדכי
  • שחר-מריו מרדכי

    שחר-מריו מרדכי, משורר.   מהגר מצפון הארץ לתל אביב. ללא סל קליטה. מסתדר. מנחה ארועי שירה. הנחה גם בטלוויזיה הישראלית את תכנית הספרות "על המדף". לרייטינג של התכנית אפשר לקרוא "הישרדות", מסתבר. אנליסט ויועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל. יש מנדט, מתבהר. בעל תואר ראשון בתקשורת ובמדע המדינה ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. אפילו טיפח דור סטודנטיאלי, כשלִמֵּד ארבע שנים אודות המערכת הפוליטית הישראלית. התוצאות לא משהו, מתחוור. שיריו, תרגומיו ומאמרי ביקורת פרי עטו נדפסו בכתבי עת שונים, בהם: גג, דקה, הו!, הליקון, זוטא, מטעם, משיב הרוח, עיתון 77, עמדה ושבו, כמו גם במוסף לתרבות וספרות של הארץ, במוסף ספרים של הארץ, במוספי מעריב ומקור ראשון ובאתר המקוון של ידיעות אחרונות, Ynet.   מקום הראשון בתחרות הארצית "שירה על הדרך" לשנת 2010 . ספר שירים, "תולדות העתיד", ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אבן חושן.

אנשים

 

שחר-מריו מרדכי

 

אֲנָשִׁים    (ראה אור ב"משיב הרוח" כ"ה)

 

כְּשֶׁהֵם לְיָדִי אֲנִי אָצוּר כְּמוֹ שֶׁמֶן בְּזַיִת.

הוֹ, לֹא. יוֹתֵר כְּמוֹ קַו רָקִיעַ בַּנָּהָר.

מִפְּנֵיהֶם דָּרוּשׁ לִי מָקוֹם לִקְרֹא לוֹ בַּיִת.

רָצוּי עִם אָח. שֶׁיִּבְעַר. וְיִבְעַר.

וּנְחוּצָה גַּם דֶּרֶך פְּתוּחָה וּרְחָבָה. וְאַהֲבָה –

לְשֵׁם מָה הִיא נְחוּצָה לִי? וּלְשֵׁם מָה נְחוּצִים לִי

אֲנָשִׁים אוֹ אֲפִלּוּ

אֶחָד?

מֵאַיִן הֵם צָצִים לִי?

בְּיַחַד, אוֹ אֲפִלּוּ

לְבַד?

אֲנִי אוֹמֵר: לא לְהִתְפַּתּוֹת לְחֶבְרַת בְּנֵי אָדָם.

תָּמִיד לִהְיוֹת דָּרוּךְ. תָּמִיד זָהִיר לְיָדָם.

לא יַזִּיק – בַּמִּנּוּן הַנָּכוֹן – לִהְיוֹת גַּם חָרֵד.

צְעָדִים פּוֹסְעִים אֶל הָרַגְלַיִם

בִּלְעָדַי. תְּנוּפָה נוֹשֶׁבֶת לַיָּדַיִם בִּלְעָדַי.

וּמַצְפֵּנִים שְׁתוּלִים בַּפְּעָלִים: נִפְגַּשְׁנוּ. מִתְוַדְּעִים. נִפָּרֵד.

 

אֲנִי מִתְמַתֵּג מֵחָדָשׁ.

 

אֵינִי אָצוּר כְּמוֹ קַו רָקִיעַ בַּנָּהָר.

הוֹ, לֹא. יוֹתֵר כְּמוֹ תָּכְנִית בְּרִיחָה

בְּאָסִיר.

אֵין לִי בַּיִת עִם אָח שֶׁיִּבְעַר

וְהַדֶּרֶך לֹא פְּתוּחָה.

לְהַחֲסִיר

נוֹכְחוּת זֶה לִהְיוֹת יוֹתֵר.

מִפְּנֵיהֶם נְשׂוּאוֹת הָעֵינַיִם אֶל
הָאֲדָמָה, הַמַּבָּט חוֹתֵר

לַצְּדָדִים. לַהֲקוֹת עֲנָנִים מִשְׁתּוֹקְקוֹת

מַטָּה. לְטַשְׁטֵשׁ סִימָנֵי דֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

לְכַסּוֹת בְּעָלִים. לִהְיוֹת נְתִיבֵי מַיִם בֵּין הָרִים תְּלוּלִים.

מַה צָּרִיךְ הָהָר

קִרְבַת הָרִים? לְשֵׁם מָה זָקוּק הַפְיוֹרְד

לִפְיוֹרְדִים אֲחֵרִים?

הַבְּרוֹשׁ – לְעוֹד בְּרוֹשִׁים?

 

וּמָה אֲנָשִׁים.

 

לא לְהִתְפַּתּוֹת. עָלַי לָקוּם, לָלֶכֶת, לַעֲזוב. לְהָדִיחַ

כֵּלִים נְגוּעִים בִּידֵי זָרִים בַּבַּיִת. לְטַאטֵא

עִקְּבוֹת פּוֹלְשִׁים, לְנַעֵר רֵיחָם מִכָּרִים וּכְסָתוֹת. לְהַגִּיף

לֹא קְרוּאִים. לֹא לְהִתְפַּתּוֹת. הָרַמְזוֹרִים מוּבָנִים

לִי. וַאֲנִי לָהֶם. פִּקּוּדֵי מַעֲלִיּוֹת נַעֲנִים

לִי. וַאֲנִי לָהֶם. מַכְשִׁירֵי חַשְׁמַל בֵּיתִיִּים מִתְכַּוְּנִים

לִי. וַאֲנִי לָהֶם. אֲנָשִׁים לֹא לִי וְאֵינִי לָהֶם.

וְכָל הַהִגָּיּוֹן הַפְּנִימִי שֶׁל מַהֲלַכֵיהֶם

רַע מִנְּעוּרָיו.

 

וְרַב לִי מֵהֶם. מַה לָּהֶם

לְעַרְסֵל אוֹתִי? לְהִתְכַּרְבֵּל בִּי?

לִדְרֹשׁ עָלַי חָסוּת? לְהַזְמִין אֶצְלִי מַחֲסֶה?

כְּשֶׁהַדֶּרֶךְ לַחֲדַר הַשֵּׁנָה מַתְחִילָה בַּסָּלוֹן

 

בְּקִרְבָתָם אֲנִי זָקוּק תָּמִיד

לְדֶלֶת אוֹ חַלּוֹן.

 

וְלִהְיוֹת מְלֻטָּף בִּידֵי עֵצִים וְהָאָרֶץ וּצְבָא הַשָּׁמַיִם.

הִנֵה פּוֹסְעִים צְעָדַי אֶל הָרַגְלַיִם

בִּלְעָדַי. תְּנוּפָה נוֹשֶׁבֶת אֶל יָדַי בִּלְעָדַי.

וְעַכְשָׁיו לָרוּץ.

לֶאֱטֹם אָזְנַיִם לֹא

לִשְׁמֹעַ אוֹתָם מִתְלַחְשְׁשִׁים

מְשַׁגְּרִים צַוָּארָם כְּלַהַק בְּרוֹשִׁים.

גּוֹזְלִים לִי אִוְשָׁה מֵאֵשׁ,

קוֹלוֹת תַּנִּים מִלַּיְלָה.

הַפֶּה מֵנִיעַ אֶת שְׂפָתַי חֲרִישִׁית, וְרוֹעֵשׁ

כְּמִנְיָן. עֲנָנִים מַמְטִירִים דַּעְתָּם מִלְּמַעְלָה

וְעַל גַּג הַבִּנְיָן… אוּלַי אֲטַפֵּס?

אֲבָל אֲנִי לֹא אֶשָּׁבֵר! לֹא אֶשָּׁבֵר?

יֵשׁ לְהַגִּיף הַחַלּוֹן. לִנְעֹל הַדֶּלֶת.

 

כִּי הַבַּיִת חוֹרֵק, וּמַעֲרֶכֶת הַחִמּוּם כּוֹשֶׁלֶת.

לְמַעַן מִי אֲנִי מִתְגַּלֵּחַ? לְמַעַן מִי מוֹסִיף

לַנָּזִיד קְצָת מֶלַח? אֲנִי
אוֹמֵר: לא לְהִתְפַּתּוֹת. זוֹ אַשְׁלָיָה:

אִם אֵין כְּאֵב חִיצוֹנִי, יִתָּכֵן דִּמּוּם שָׁקֵט וְקַטְלָנִי

מִבִּפְנִים. גַּם אִם דִּמְעָה לֹא זוֹלֶגֶת לַנָּזִיד אוֹ

דָּם לֹא נִקְרָשׁ עַל הַלֶּחִי אֲנִי

 

הוֹלֵךְ מֵעֶצֶב אֶל בֶּכִי

מֵסִיר אֶת רֹאשִׁי מֵעַל כְּתֵפַי,

מוֹסֵר אֶת זְרוֹעוֹתַי לָרוּחַ

מוֹתִיר אֶת רַגְלַי עַל הַשְּׁבִיל

וְהוֹלֵךְ

 

 

 

 

 

94 תגובות

  1. שיר עצוב מאוד, שחר.
    יותר עצוב מאסון או מפרידה.

    • החיים עצובים. אז צוחקים.
      🙂

      (מבטיח לאזן עם שיר שמח).

      • שיר משובח שחר!
        ואולי אין צורך לאזן בשיר שמח אלא לתת לשיר הזה להיות פשוט מה שהוא – וזה לא מעט…כאמור…
        האמירה האסתטית של השיר והדובר שבשיר נשארים שניהם בגיא האמירה של עצמם. אני חושבת על זה הרבה – על הפער בין הדובר שבשיר ובין הכותב/ת [חושבת כי נוטים לעשות איזה מיקס של רדי-מייד מוזר – שיר עצוב-המשורר עצוב. שיר מצחיק-המשורר מצחיק וכו וכו] – שהוא באותו הרגע אתה אבל גם לא אתה, זה תקף גם לפרוזה כמובן, אבל בשירה תמיד יש לי הרגשה שצריך לחדד את זה יותר, קל להתבלבל, מכאן אגב נובעות ה-מ-ו-ן ביקורות ספרות במשך מאות שנים שמדברות על שירה לירית ואינטימית, חושפנית ורגישה…. במקום לדבר תימתית, כלומר: מהותית, ב-אמת, על החומרים, על החיים, הכמיהות ומה שמזין אותן.

  2. שחר-מריו, בקשה לי – האם תוכל להדפיס את השיר באותיות יותר גדולות?

  3. עתה, לאחר שחזרה נשמתי אלי בתום הקריאה, אני חש בהזדהות מלאה!

    זה:
    "לְהַחֲסִיר
    נוֹכְחוּת זֶה לִהְיוֹת יוֹתֵר."
    הכי הכי חזק!

  4. שלום שחר מריו
    שיר נפלא שובר לב.
    כשקראתי אותו הרגשתי שבא לחבק אותך אבל נזכרתי במה שכתבת בשיר וזזתי הצידה.

    ידעתי שהתמונה שתארת מוכרת לי ממקום כלשהו, ולקח לי זמן להזכר שמדובר בשיר שכתבתי על תלמידה שלי. אם כי נדמה שלמרות התחושה הבסיסית המשותפת היחס שלכם לסביבה הוא בדיוק הפוך.
    אני מביא כאן קטע ממנו.
    יפה הארמז לדליה רביקוביץ"

    נֶגֶד מִי מְאַמֶּנֶת הַנַּעֲרָה הַזּוֹ
    אֶת כַּלְבֵי הַשְּׁמִירָה
    עִם הַשִּׁנַּיִם הַחַדּוֹת
    שֶׁלֹּא מַפְסִיקוֹת לִנְקֹשׁ?
    מַה גִּדֵּל וְטִפַּח
    אֶת גּוּרֵי פְּחָדֶיהָ
    הַמְאַיְּמִים לִטְרֹף אֶת
    מִי שֶׁמִּתְקָרֵב,
    מִי הִזְהִיר אוֹתָהּ מִלִּטּוּף
    כְּמוֹ מִבָּשָׂר מֻרְעָל
    וְלִמֵּד שֶׁאֶפְשָׁר לָנוּחַ
    רַק כְּשֶׁהַכְּלָבִים עֵרִים.

    שלך
    גיורא

    וכן, העובדה שאני לא מדבר על "מלאכת השיר" מצביעה על כך שהשיר דלג על השלב הרציונלי הביקורתי.

    • גיורא פישר היקר,
      אתה נוטע בי בטחון (כמשורר).
      זה יקר-ערך. תודה.

      חשוב להבהיר: השיר מבטא הלך-רוח נכון לתקופת כתיבתו (על אף שתפיסת העולם שבו, אודה, נטולת מסגרת זמן).
      לכן, החיבוק שלך מתקבל בברכה. אני חותר למגע, ואתה מוזמן לחתור מהצד לקדמת הבמה.

  5. יא אללה מריו, לא יודעת איך לאכול את השיר הזה. לא יודעת כבר ממי אתה סוגר חלון מאנשים או מעצמך ולא מבינה למה. מקווה שהזליגה מהפנים אל הדף חיזקה אותך ופתאום אני שמחה שאני לא אנשים, בתור וירטואלית שאני אני בכלל אוויר, אז שולחת לך חיבוק של רוח לה מסרת זרועותיך ומוסרת היא לך בחזרה.

    • חמודה, אם השיר טעים לך, תאכלי ממנו ככל שיחפוץ לבך.

      השיר נכתב לפני כמה שנים, שכב במגירה, יצא מהארון, לוטש, נשלח, פורסם. אני אוהב את השיר הזה מאד, חמודה. הוא בשרש נשמתי. אבל הנשמה שלי הצמיחה ומצמיחה גם שרשים אחרים. (לאור התגובות פה, אני חש צורך "להתנצל". נשבע לך, אני גם איש מצחיק).

      והרוח השיבה לי את זרועותיי.

      :))

      • הי מריו, לרגע לא חשבתי שהשיר הוא מעכשיו, כשהתכתבת עם סבינה עלה בך הרעיון לפרסמו ומרגישים שהיית בו יותר צעיר, אולם עצם המקום הזה שנמצאת בו אפילו אם בעבר הוא זה שהביא את האנשים ואותי ביניהם לכאלו תגובות. המעבר שעשית מהמקום ההוא אל המקום התקשורת המלטף והחם שלך בהתכתבות עם אנשים הוא מרשים ואני בטוחה שאין לך צורך בחיבוק ההוא שנשלח בעקבות הקריאה. שלחתי אותו על כל מקרה כיוון שלפעמים כשמעלים שיר או סתם קוראים אותו בין הקורים, הוא נוגע בנו לשבריר ומחזיר את התחושות.
        שאתה מלא הומור את זה אני יודעת וברוב השירים שלך אני גם רואה אבל בזה לא מצאתי שום קריצה מתחת למילים ולכן נתקלתי בבעיית עיכול פרטית, אבל מבינה, לכולנו יש רגעי התגרדות מהחברה והתכנסות פנימית רק שזו שלך מאוד עוצמתית וכשרון הכתיבה שלך נתן לה מילים חזקות. (אצור כמו שמן בזית שהעולם הוא בית הבד שעלול להכות בראשך בשביל השמן שאתה ואחר כך עוד ישתו אותך…עולם של ערפדים…כך אכלתי כל תאור שלך ולכן תגובתי…הנה גם אני מתנצלת:0)

        • לא, אל תתנצלי, חמודה.
          קראת נכון.
          ומיקמת היטב את השיר ביחס למסגרת הזמן וביחס לאישיות הוירטואלית, שיצא לך להכיר. אני חושב.

          ותמשיכי לחבק.

  6. סבינה לשחר מריו

    שחר מריו, לא תארתי לעצמי כזו תגובה!
    דוקא אני שבנויה להיות לבד רוב הזמן אוהבת אנשים יותר ממך!

    אבל אם אנשים משפיעים עליך ככה למה אתה לא הולך לחיות במקום פחות צפוף?

    אי- הנחת של פרויד
    איננה כורח המציאות.

    הסופר והמשורר והמסאי האנגלי הנפלא רוברט גרייבס הקדיש מאמר לנושא הזה של "שירת התלונה" — משוררים שמתלוננים על סביבתם אבל לא מנסים להחליף אותה. הוא עצמו עזב את אנגליה והלך לחיות באי מיורקה.

    • א-הא, סבינה!
      אני תמיד אוהב להיות בסביבת אנשים, לא תמיד בחברתם.

      ות"א עושה לי את זה לגמרי. אני מאוהב בת"א. עיר קטנה ואנשים בה הרבה, ירוק בה מעט וניכור בה גדול. אבל את מוזמנת לחפש לי דירה בכליל. נשב מול הכנרת, יהיה לנו קליל.

      🙂

      (ואת רוברט גרייבס תרגמתי פעם. אולי אשלח לך תרגום).

      • שחר-מריו , מה שקורה במקומות נידחים שהיחסים בין אנשים חייבים להיות יותר עמוקים.

        בכליל יקר, אמצא לך במושבה מגדל הצופה אל הכנרת.

        • :)))

          ככל שהמקום נידח יותר, הפולשנות גדולה יותר.

          לי טוב בת"א, וגם פה יקר. לפחות כמו בכליל.

          אני נשאר כאן. אבל אני קורא אותך לעיתים קרובות.

  7. שיר מקסים.
    אני מאד איתך וכמוך בהרבה מקומות .

    בדיוק היום התמודדתי עם מאיפה זה בא לי ויצא לי שיר .

    הפרוט הנפשי הזה מהמם .

  8. כן, הגיהינום הוא הזולת. ואי אפשר בלעדיו.
    כתוב כל כך יפה.

  9. שיר חזק ומכאיב ויפה על המאמץ המכאיב לשמר את העצמי מפני השפעתו המנכרת של הזולת.יש בשיר זרימה מרתקת.

  10. שיר מרגש מאוד.
    אהבתי את השורה הזאת: וּמַצְפֵּנִים שְׁתוּלִים בַּפְּעָלִים: נִפְגַּשְׁנוּ. מִתְוַדְּעִים. נִפָּרֵד.

    וכאן – "וּמָה אֲנָשִׁים." – זה אזכור לסלעים הנשברים של רביקוביץ"?

    • תודה, לי.

      אני זוכר במעורפל את כתיבת השיר. התחושה של אז, האני של אז – כל זה רחוק ממני כעת. אז אני לא בטוח. למיטב זכרוני, לא עשיתי כאן ארמז (הרמז) מכוון לרביקוביץ. אבל, כמו שאמרתי למגיבה אחרת, רביקוביץ היא בשורש נשמתי. בתת המודע שלי. לא מן הנמנע ששירתה מחלחלת אל שיריי. בהחלט יתכן שזה הדהוד לסלעים הנשברים. זה נראה ונשמע לי הגיוני.

  11. מרגש, עצוב.כתוב מפי אחד שאין לו עור…והבית האחרון – מדהים.

  12. תיאור חזק מאוד של הקונפליקט של הקשר עם אנשים שלכאורה צריך להיות המנשא שמרים את האדם בעת בדידות, מועקה ושאר צרותיו, אבל ברוב המקרים הוא בוגדני ופולשני.
    דימויים נהדרים כמו השליטה על מתגי מכשיר האלקטרוניקה לעומת חוסר יכולת ההפעלה על בני אדם שמסביבך.

  13. שיר מקסים, מחלחל אל הפנים (פנימה).

  14. שחר-מריו, שיר מרגש וחובט – החושפנות, החיטוט העצמי, גילוי הלב. ההזדקקות לאנשים וההלקאה העצמית על ההזדקקות הזו. זה לפחות מה שאני קראתי (או אולי אני צריכה לומר שזה מה שהדהד אצלי).
    אהבתי מאוד את: "צְעָדִים פּוֹסְעִים אֶל הָרַגְלַיִם / בִּלְעָדַי."
    ואת "וּמַצְפֵּנִים שְׁתוּלִים בַּפְּעָלִים: נִפְגַּשְׁנוּ. מִתְוַדְּעִים. נִפָּרֵד."
    והסיום נפלא. וכמה מתאים לו להבתיים בלי נקודה

  15. שחרמריו, בא לי לצייר לך את הבית האחרון בשיר. האם זה ינחם אותך?
    🙂
    איריס

    • איריססססס! יקירתי שאין בלתה.
      איזה ניחומים איזה?
      שיר מנציח הלך-נפש שהיה. זה רגע שקפא בזמן או תקופה שקפאה. אני משתף אותך באחד ה"אֲנִיִים" שלי, כפי שהגדיר יפה אמיר אור באחד משיריו. למה לא באת לצייר לי אז? למה?
      🙂

      רק לך אני יכול להגיד (ולכל מי שקורא איתנו): את יודעת מה מצחיק בכל התגובות האלה (שכוונתן יפה)? שהן מוכיחות את מה שאומר השיר!

      :))

  16. שחר, שירך מופלא בעצבונו. העצב שמתעורר בקריאה- קורע- "מֵסִיר אֶת רֹאשִׁי מֵעַל כְּתֵפַי"…

  17. גיורא פישר

    שלום שחר מריו

    עברו כמה שעות מאז שהגבתי לראשונה לשירך.
    עתה אני פנוי (רגשית) להתייחס למלאכת השירה.
    כל אדם מביא את עצמו ליצירה אומנותית , אני מניח שגם יוצר מביא מעצמו כשהוא בא להתייחס למלאכת האחרים. אני יודע שכאשר אני בא לעסוק בנושאים מאד קשים אני צועד צעד אחד (או שלושה צעדים) אחורה כדי לא להיות פטטי. לעיתים אני מגייס גם את האירוניה כדי לא להכשל. אבל למקרא שירתך אני מבין שהאיפוק או האירוניה הם לעיתים מפלטו של הפחדן או הפחות מוכשר מפני שאתה הצלחת להכנס ללב המאפליה בלי להיות פטטי ובלי לעורר רחמים (במשמעות הרעה של הדבר) אלא לעורר כאב.
    עוד לא הצלחתי לפענח את הקסם, אבל כנראה גם לא אצליח כי אולי זה הדבר הנעלם המכונה "שפה אישית".

    שלך
    גיורא

    • גיורא פישר

      נשמטה בטעות המילה החשובה ביותר והאחרונה מהמשפט האחרון שכתבתי :
      כשרון

      • גיורא, גם אני זקוק לכמה שעות(לפחות)להתייחס לתגובתך.

        עד שאמצא את המילים הנכונות, אסתפק בתודה ענקית. ובהסבר: חשוב לי מאד לשמוע (כלומר: לקרוא) את מה שאמרת.
        אני שמח לדדעת שיצאתי בכבוד מלב המאפליה, שאיני פאתטי (אם כי יש כאלה, שנכמרו רחמיהם עלי. חחח…)

        אחרי זה
        🙂
        גרמת לי להתחבר לשיר הזה יותר.

  18. יהונדב פרלמן

    נוגע ללב ומאוד מאוד יפה.
    (רק למילה אחת הייתי מחפש מחליפה – "מתמתג")

    • מתח הכאב שלך , שלנו, כתוב מרגש, ניפלא

    • יהונדב, תודה!
      אני לא יכול להוריד את המילה "מתמתג". (אבל לחלוטין מבין את נקודת המוצא של הערתך).

      לו הייתי צריך להותיר רק שורה אחת על כנה, זה מה שהייתי משאיר: "אני מתמתג מחדש". זו תמצית ההחלטה של הדובר להילחם ביחסים האמביוולנטיים שיש לו עם המין האנושי. בתחושת ההזדקקות ובכורח ההדיפה. מיתוג, שלא עולה יפה במהלך השיר, אבל לעיתים צולח בחיים (ולעיתים ממש לא).

      בקיצור, אני "אנוס על פי הדיבור".
      ומתי תפרסם שירים מתוך "על פי הדיבור"? זה ספר נפלא.

  19. השיר מקסים, שחר-מריו.
    "אצור כמו שמן בזית" – ממש מבריק בעיני, פתיחה מסקרנת, שגם משתלמת…
    האם הנך ער לכך שאתה מתכתב עם כמה משירי ביאליק, "שירי הדמעה" שלו? זה מאוד מרתק.
    ולסיום, שוב מדהים לגלות כמה יש לנו אסוציאציות דומות. השמיים וכל צבאם מככבים בכמה משירי. גם על העמדה של ה"ליצן העצוב" אני בדרך כלל חותמת.
    אבל הכי חשוב – נפלא. יופי של שיר. מעמיד בחדות עמדה קיומית מפוכחת.
    (ולגבי גודל האותיות, נתקלתי בכך כבר פעמים בשירים, בעיקר יותר ארוכים שלך. יש לי קושי לקרוא ארוכות על מסך המחשב, ובהדפסה יוצאות אותיות פטיט. אז אנא בעתיד, למעננו, הסבתות…)

    • תודה על הקריאה ועל התגובה, תמר
      את בעצמך מקסימה. (אמרתי כבר בפרטי, לא?)

      אני מבין שהשיר מעלה אסוציאציות מביאליק (וגם על רביקוביץ" כתבו לי). למיטב זכרוני, זה לא עלה בעת הכתיבה, אבל שירתם של השניים האלה כ"כ מוטמעת בי, שאני בכלל לא פוסל על הסף את החלחול הבלתי נמנע הזה והבין-דורי הזה בתת-מודע לתוך השירה שלי (ושל אחרים). וזו גם מחמאה גדולה בעבורי. אז תודה כפולה.

      לגבי הקושי בקריאה, בדקתי את זה על המסך שלי, ולא ראיתי בעייה (ובכל זאת העליתי דרגה אחת). אולי זה במסך שלך? כי מעולם לא העירו לי על כך.

      • שחר מריו, הצץ ב"ביום קיץ, יום חום" של ביאליק, וגם ב"רזי לילה" ובגירסה גנוזה של "אל הציפור" (שמופיעה במהדורה המדעית של שירי ביאליק של דן מירון). רק כמה דוגמאות, בתוכן תמצא משהו מהלוך הרוח שאתה מתאר בשירך.

        • תמר,

          שירי הדמעה של ביאליק הם מעמודי התווך של שירתו. ודמעות, כפועל יוצא של חיי הנפש, מככבות (בוֶרסיה כזו או אחרת) בשירי כולנו. אנו נבדלים זה מזה רק במינון. לטעמי, מינון הדמעה אצל ביאליק מגדיש את הסאה. לא לי לשפוט. הרי ילדותו היתה קשה (כך לימדו אותנו בבית הספר. מי יודע עד כמה זה נכון?), והוא פעל ויצר בעת קשה לעמו, אותו נשא על גבו (אבל נכון הדבר לרוב משוררינו).

          אני אומר זאת כי על אף שביאליק מוטמע בי (כפי שאמרתי לך), מידת ההשפעה שלו עלי קטנה. היא קיימת "בזכות" מערכת החינוך הישראלית, שאני אחד מתוצריה, משום שהיא כפתה עלי את ביאליק, וקריאתי בו היתה קריאת חובה. אבל היום כשאני קורא את ביאליק (מרצוני, מרצוני הפעם), מתלוות אלי תחושות של כורח וכפייה. יתכן ואת צודקת. בהחלט יתכן שרוחו חלחלה לשיריי, משום שהמערכת "האכילה" אותי בשירתו על-פה. (ויש לי שירים, שביאליק חדר אליהם, ללא ספק. וגם זה דרך דמות נבדלת ממנו. סבתא שלי, למשל). אבל ביאליק אינו בשרש נשמתי (בניגוד לשירת המקרא, כמו גם לשירת ריה"ל או אלתרמן, רביקוביץ, עמיחי ואפילו לסקלי, ואני מניח שהשפעתם של אלה – במינונים שונים לגמרי – הינה מודעת הרבה יותר).

          זה לא שאינך צודקת. משהו מהלך הרוח -בשירים שמנית ובשיר שלי – מהדהד. אבל ביאליק מתגדר בייסוריו, ומתרכז בעצמו. הוא נע על ציר עצמוני או על ציר יחיד-אומה. הציר בשיר שלי שונה. יש נתיב בריחה מ"ביחד" ל"לבד" ונסיון בריחה מ"לבד" (או ביחד עם עצמי) ל"לבד" מעצמי (או לביחד עם הזולת).

          אבל אני לא יכול להתעלם משורות ביאליקאיות נפלאות כמו "ולנגדי צל משונה מכרכר על הקיר/ אם נפשי התעוררה, דברה שיר?/ ופתאם צר המקום לנשמתי/ מֵהִשְׁתַטֵּחַ תחת צל קורתי/ וכעבד ישאף צל וכנשר – עבים/ כן כָּלְתָה נפשי לספור הכוכבים". כן. מול שורה כזו אני צומח לרגלי הענק הזה.

  20. אאוץ". וזה גם באותו נושא, נדמה לי, שיקיר כתב עליו- כאילו ביקשתי עוד (שם בתגובה) וקיבלתי. תודה. נושא מאוד קרוב ללבי בימים אלו

  21. דָּם לֹא נִקְרָשׁ עַל הַלֶּחִי

    שחר יקר. קראתי באיזה שהוא מקום [כנראה במסכת ברכות במישנה הרלוונטית על השחר] ש "שחר" פירושו שחור. ומשחק הצבעים של עלות השחר הוא מהשחרוריות והכסף עד הנץ החמה.

    אקווה שהארתי…כשהערתי.

    • יוסף היקר, בוודאי שהארת.
      ושמח שקפצת לבקר.

      במסכת שלום חנוך נכתב "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

      :))

      ואגב, השחר הוא גם פשר, מובן, טעם ואמת (ומי שאין לו שחר, הוא נטול בסיס). השחר הוא גם חסד (הילל בן שחר=האל הסב חסד), והשחר הוא גם פועל במובן הקדים או קדר.

      "שוחר טוב יבקש רצון".

  22. סיגל בן יאיר

    הו ב. יקר. הו אלוהים. הו.
    אתה שובר את לבי עם השיר הזה. כה עצוב הוא. ואיך בקטנה הבאת את האזכור ההמלטי (לפחות בעיני) בסוף.אתה כותב נהדר.

  23. כמה שהשיר קשה ועצוב אותי הוא מנחם, אוהבת את הדרך שהוא עושה, עד המוסר את זרועותי לרוח, מרגישה את המשב הלוקח לאן שלוקח, להרפות, מאנשים מעצמך, מהכל

  24. ומה אוסיף על הנאמר לעיל?…

    אכן שיר חזק, קולנועי כמעט. שיר הולך.

    ואל תתעצב, יקירי, יש גם טובים בדרך ההיא, ובטח נתקלת בהם, ועוד תפגוש בהם.

    והרהור – איני חושב שזה כה אוטוביוגרפי, ובמיוחד בהכירי את הנפש הפועלת… לא כן?

    ועל כן זהו הלך נפש שהתפח ליצירה אמנותית, יצירה הולכת והולכת…

    ואהבתי את הסוף מלא התקוה, הפתוח.

    ובכלל, בשביל מה יש חברים? בוא והשען את ראשך על כתפי.

  25. שחר-מריו
    זה תופס אותי במצב נפש בו אני חווה את השיר מקצות האצבעות עד קצה השערות. לא עצם הניכור וזרותו של הזולת וחברתו המעיקה מטלטלת, אלא התפרקותו והיפרדותו של האני מעצמו.
    ועם התחושה הקשה הזו אני חש שהשיר הזה באופן פרדוקסלי מזמין מגע ושיח אנושי.
    הבית האחרון מזמין ציור.

    • מצבי הנפש שלנו משיקים לעיתים קרובות יותר, משה. כך אני חש.

      ודייקת מאד. ההתפרקות. היפרדות האני מעצמו. מהתגובה שלך אפילו קיבלתי "גֵץ" כזה בשולי התודעה ובקצה העור מהחוויה ההיא.

      הקץ למעוכים, באה עת למאוחים.

      וגם הנחתך הפרדוקסלית נכונה.

      תודה!

  26. לשחר-מריו, מנשר בוטה של הסוציומאט (המתבגר)או הנבגד -בשני הזנים יש תחושה של מחנק, זעם עיוור ובועט כלפי קבוצה כוללנית, לכו מעלי, פתיינים, מוליכי שולל; הוא יודע בבירור על מה ההתחשבנות, סיבתו איתו. הקורא -לא. לדובר המתייסר אין דרך מילוט, אין לאן, רק לעקור את הראש מהגוף ולהתאדות – "הצעקה" של חוסר האונים. האמנם? נשאלת השאלה אם לא צריך להוריד את האות אלף מכותרת השיר (הייתה מסתדרת לי יותר הדרך מהסלון לחדר השינה). לא מכירה את המריושחר הזה. לא מופתעת.

    • :))

      הו, לבנה. 70 פנים לתורה, ויותר מפן אחד לאדם. את מכירה את המריושחר של יער ציפורי, של נווה צדק, של שנת 2003

      תדירות המפגשים היתה קצובה, והקבוצה הגבילה. כמה אני מכיר אותך? ככה את מכירה אותי.

      אבל אין כאן תחושת נבגדות. לחלוטין לא. יש כאן חוסר יכולת לתקשר עם אנשים (עם א", לגמרי עם א") למן ילדות. וככל שהזמן חולף – זה מוסווה היטב, מתעמעם, כאילו מתפוגג. אבל התשתית צרובה בתודעה.

      היום אני מאד קומוניקטיבי. זו היתה עבודה קשה. אבל עמדתי במשימה של עצמי.

      לא מסכים עם כל חלקי תגובתך. אבל בקראי את מראה-דמותי בעינייך, לא מופתע.

      • טועה, מאז אתה בבלוג, הכרתי אותך פי שלושה. יש שאלות שעולות מהטקסט, בעיקר דברים מנוגדים שאינם מתיישבים, לא אעיק עליך.

      • טועה, מאז אתה בבלוג, הכרתי אותך פי שלושה. יש שאלות שעולות מהטקסט, בעיקר דברים מנוגדים שאינם מתיישבים, לא אעיק עליך.

        • :)))

          את כ"כ לא מעיקה.
          בנית לי מרחבי קשר ליצירה, יוצרים וקוראים.

          • איזו נואשות יש בשירך מאנשים ,שאתה רוצה חלון או דלת כשהם במחיצתך, זו הטרגדיה שלנו, בני האדם, חיים בהסתר טוטאלי מהאור ,ומשום כך חווים את חווית הפרוד, שהיא האשליה והמאיה, ואם לא היינו מנווטים על ידי האגו היינו יכולים לחוות את הזולת, ולאהוב אותו,ככה זה עד שנתקן את אופיינו מאד עצוב השיר וחווית הפרוד שבו ניכור נורא, הקבלה מסבירה הכל מריושחר ,כמובן שמבחינה אומנותית השיר טוב

          • תודה, חנה.
            היתה לי פעם בבלוג (בראשית ימיי בבלוגיה) מכותבת, שהתייחסה לקבלה. ושמה היה חנה.
            האם זו את?

  27. שיר עצוב, כן, מעולה, מתפתח מבית לבית בצורה מרתקת. רצוף דימויים וחריזה פנימית מאוד יפה. הפתיחה והסיום כל כך מרגשים והקצב כולו נפלא. הדובר ממש מתפרק, פיזית, בבית האחרון. שחר-מריו, אהבתי.
    אכן, הגיהינום זה הזולת, כמו שאמר סארטר. זה מורגש בשירך, אך הטון הוא כל כך עדין, שקט. עם זאת, עכשיו יצאתי לחופשה, אז אולי במקום לפגוש אנשים, אולי תפגוש איש אחד, כלומר אותי? מה דעתך שניפגש במהלך שבוע הבא? רני

    • רני,
      השיר ספון בעצב ומשוח בתוגה.
      היטב שפטת אותו לגוף היצירה ולא היוצר. וזה עובד. התגובה שלך מלאה את היוצר רון וגיל, מר רן יגיל.

      להיפגש איתך? בשמחה!
      קבענו. השבוע.

  28. ואחרי שכתבתי, נזכרתי בשיר של ויסלבה שימבורסקה שנראה לי מתאים להלך הרוח של שירך:

    אסירות תודה

    אני חייבת הרבה
    לאלו שאיני אוהבת.

    ההקלה שבה אני משלימה עם העובדה
    שהם קרובים יותר למישהו אחר

    השמחה, שלא אני
    הזאב של כבשותיהם.

    שלום לי עמם וחופש לי עמם,
    ואת זנ האהבה לא יכולה לתת
    ולא יכולה לקחת…

    ממליץ לקרוא את כל השיר
    או: בספר אטלנטיס, או בשבח החלומות.

    • קראתי, משה.
      ויש הדהוד של הלך הרוח.
      במיוחד קפצה לי השורה "איני מצפה להם מהחלון עד הדלת". היא בטח הושפעה ממני.
      :)))))))

      ואיזו אנטיתזה זו לאם סיסרא.

      נדמה לי שנקודת המוצא של שימבורסקה שונה. יש אצלה עידון (אולי אירוני) "אני חייבת הרבה לאלה שאיני אוהבת…שלום לי עמם, וחופש לי עמם". והיא באמת מודה להם. אין בליבה עליהם. היא שלווה, נינוחה. אינה נאבקת. אולי היא יכולה ממרום שנותיה להביע זאת. כך.

      (אגב, שם השיר של שימבורסקה הוא "אמירת תודה", אבל אני אסיר תודה לך על שתי תגובותיך).

      • שחר-מריו
        תחושתך בעניין ההשקה של הלכי הנפש יש לה על מה לסמוך.
        ובעניין שימבורסקה – ההבדלים ניכרים ובכל זאת אי אפשר שלא לחוש את השפעתך עליה:))

        בספר אטלנטיס השיר נקרא אסירות (ו" שרוקה) בשבח החלומות שינה רפי ל"אמירת תודה"

  29. כבוד
    השיר הזה
    אני ממש חש את הבל הנשימות של האנשים
    בעורפי

  30. שחר היקר
    חזרתי מחופש, וקוראת את שירך.
    בהרגשה שלי זה שיר של על דמות שמאוד אהובה, אך זה בא לה בקלות, לכן היא חיבת להתרחק היא לא מבינה למה בכלל רוצים בה? למה נידבקים אליה… ולכן בגלל היושר הפנימי שלה היא מחפשת להתרחק, כדי שאם פעם היא תירצה בני אדם- היא תבחר, ולא יבחרו בה.
    הדמות חייבת להתרחק כדי לגלות מי היא… חייבים ללכת לאיבוד כדי למצא- מוסר את זרעותי לרוח מותיר רגלי על השביל והולך.
    שחר, משום מה איני מחשיבה את עצמי משוררת, זה התחושות שלי, ומתוך זה אני מוסיפה… הייתי מקצרת את השיר לא בגלל שהוא מידי ארוך, אלה בגלל שהגיבור הלך… בגלל היסורים שלו, הוא שותק…

    • טובה, יש משורר אמריקאי בשם רוברט פרוסט שאמר ש"משורר זכאי לכל המשמעויות שניתן למצוא בשירו".

      ואיפה היתה החופשה? בקרוב אצלי. הגיע הזמן. זקוק לזה מאד.

      • שחר אכן כן יש לגיבור פה חופש עמוק… וזה כוחו של השיר. אני מתלבטת מה צריך להיות אורך השיר, אני פוחדת שהמילים יסיטו מימני את מהות הכאב.
        אצלי יש את המוזיקה שמסיעה את השיר, כך שאני יכולה לקצר , או יותר נכון חייבת לקצר שירים כדי שהמוזיקה והמילים יסעו ביחד.
        בעינין חופש החיים: הייתי בקיבוץ צאלים במדבר.
        בקרוב אצלך.
        להתראות טובה

  31. לא להתפתות לחברת בני אדם. לא!

    ובמיוחד חברת משוררים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשחר-מריו מרדכי