הכל מת ואין לי תכנית

בית שמאי/ שחר-מריו מרדכי

הַכָּל מֵת

וְאֵין לִי תּכְנִית סְפֵּצִיפִית לָחָיִים.

אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה מֵהָעָבוֹדָה,

מִתְהָלֵךְ בְּתַחְתוֹנִים,

מְגָרֵד בַּמִּפְשָׂעָה,

מַרְתִיחַ מָיִם לְקָפֶה.

הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִי, זאת שֶׁאֲנִי דּוֹפֵק

אֶצְלָה בַּדֶּלֶת, כְּשֶׁנִּגְמָר לִי הֶחָלָב

תּוֹלָה בִּי מַבַּט

וַאֲנִי מַסְפִּיק חָכָם לִרְאוֹת שֶׁמִּדְבָּר כָּבַשׁ אֶת בֵּית שָׁמַי,

שֶׁהַשְּׁכֵנָה שֶׁלִי מִתְאָהֶבֶת, וְלא יוֹדַעַת אֵיךְ

לְהַצִּיל אוֹתִי מִתַּמְהִיל עוֹצְמַת הַגּוּף וְחוּלְשַׁת הַנֶּפֶשׁ

וּמִן הַכֶּשֶׁל הָחָרִיף שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, שֶׁבְּעֶטְיוֹ אֲנִי מָנוּע מִמִּפְגָּשִׁים עִם הַבְּרִיוֹת

(אִם כִּי כְּשֶׁנִּכְפֶּה עָלַי מִפְגָּשׁ, אֲנִי תָּמִיד עוֹזֵב בַּזְּמַן כְּדֵי לִקְרוֹס בַּבָּיִת).

אֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָה שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא בְּתוֹכִי חָיִים, וְאֵין לָהֵם

מְיָּלֵד

שֶׁיְּמַפֶּה לִי דֶרֶךְ וִיאַפְשֵׁר לִי שֵׁינָה רְצִיפָה, וּתְעוּזָה
לוֹמַר אֶת מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עַכְשָׁו 

וְאֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּוָּדַע לְאִישׁ: אִם

אֲנִי לִי מִי לִי?