קראתי ראיתי סוקר תרבות

אומרים לי שתל אביב אחרת. חופשיה יותר. אומרים שיש בה התחלה של חיים הומוסקסואליים גלויים.  ואני? קשה לי להתייחס א עצמי כהומוסקסואל. ואני לא בטוח שאני עונה כאן על הטעם של היופי המקומי. מי ימשך אלי. הייתי רוצה להראות קצת יותר מוגדרת.  החלטתי לנסות לחיות איזה זמן בתל אביב. אספתי מידע, מה עושים לאן הולכים. הריי אני בגדר תיירת. לא ...

אין הרבה עלילה ב"הדוד וניה". זהו סיפורם של אנשים המכים את חייהם המשעממים, מצהירים כי אין להם אשליות בעניין חוסר המשמעות של חייהם. כל האהבות נכזבות, החיים הם סבל, והם בכל זאת מוכנים לרמות את עצמם בהתלהבות על כך ש"צריך לחיות". חיים בפרובינציה. משעמם. אחוזה לא ממש משגשגת כלכלית. לתוך השעמום מופיע אב משפחה, זקן. פרופסור מהעיר הגדולה. אחד שכנראה ...

אנשים חדשים בחיי שמגיעים אתי לשיחה פתוחה, וקל להגיע אתי לשיחה פתוחה שואלים די מוקדם את השאלה " מתי ידעת? " ואני אומר להם, תמיד. נכון. לא תמיד ידעתי בדיוק.  הייתי בן שש שבע ועוד לא היו מלים מתאימות. הקללה הומו עוד לא הגיע לבתי הספר. או לארץ בכלל.  בגיל שלוש עשרה, קיבלתי לבר מצווה  מידידי הורי את הספר  " ...

קודם הייתי בטבריה. כשהגעתי לכאן נסעתי לשם. עיר של תיירים. מלון קטן לעשרה ימים. להתרגל לצליל המחודש של השפה.  לעבור את השינוי הראשון בלי הורמונים. לקרוא עיתון ולנסות להבין לאן הגעתי.  הזיכרונות שלי מהארץ לא היו בהירים כבר זמן רב. הכל היה מבולבל מהסיפורים של זלמה. לא זכרתי סיפורים משל עצמי. הייתה תקופה מחוקה.  בטבריה היה לי בעיקר חם ומשעמם. ...

   בשנת 2005 הלכתי לראיין את ד"ר דיאנה לוצאטו. אישה שחקרה את הקהילה ההומו לסבית עוד בימיה הראשונים והצטרפה כחלק מעבודת המחקר שלה לוועד האגודה. הראיון לא פורסם אף פעם מכיוון שכמה ימים אחרי הפגישה, במצעד הגאווה בירושלים נדקר אחד המשתתפים. מעניין לקרוא היו את דבריה מלפני ארבע שנים על רקע מה שקרה באותה אגודה בימים אלו.   הד"ר דיאנה ...

בברלין תמיד היו ישראלים. אני יודעת. חלק מהם אפילו ראה אותי על הבמה, ניסו להתקרב. אני התרחקתי.  נכון שפעם שרתי בעברית. אבל למדתי רפרטואר חדש. הפסקתי לחקות אפילו את דליה לביא שהייתה כאן כוכבת לתקופת מה. גם היא לא שרה יותר עברית כמעט .  כעת ברלין מוצפת ישראלים. כך יצא שפגשתי את אודי. הוא בא ללמוד. וכמו כולם התפתה לחיים ...

  המחזה "כזאת הייתה אימא" מעורר בי סוג של נוסטלגיה מעורפלת. המחזה עלה לראשונה בסוף 1948 בתיאטרון הקאמרי.  זה היה תפקידה הראשון של אורנה פורת בארץ ובעברית. אבל אני בוש להגיד שאני לא ממש זוכר אותה שם.  את תשומת לבי גנבו שניים. אלכס אנסקי ילד בגילי שלמד אתי בכיתה ושיחק בשתי סצנות בערך ועוד ילדה מכיתה מקבילה בבית ספרנו. אף ...

הזמן עובר מהר כל כך. קשה לי להסתגל לרעיון. אינני עושה חשבונות. כמה זמן עבר מאז נעזבתי, מאז אני לבד.  כמה זמן מאז הייתי נער, לא ממש תמים אך נער. כמה זמן אני לא. זה לא שאני חושבת על זה יותר מדי, אך כשחושבים על זמן והתרחקות חושבים גם על ההרחקות מעצמי אחד. מהולדת עצמי אחר.  לא שהוא חסר לי ...

עשיתי לי מנהג כזה שפעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, אני מניח לספרים החדשים וחוזר לקרוא ספר ישן שאהבתי.  אני חושב שאת הספרים אידיוט, האחים קרמזוב, והחטא ועונשו קראתי הכי הרבה פעמים. פעם בשנתיים, אני חוזר לקרוא שוב אחד של דוסטויבסקי. בכל פעם אני מגלה עוד משהו, נזכר כנראה בדברים ששכחתי. אני נכנס מחדש לעולם המיוחד שלו.  זה לא שלא קראתי את ...

להיות גרמניה היום. גרמניה צעירה. חיה. להיות גרמניה ולהתעלם מכך זה בלתי אפשרי. ישנן רק שתי דרכים, לחיות עם זה או נגד זה.זה הכל.  או שאת מכריזה על עצמך, היום, שאת מכה על חטא, שאולי אינו חטאך שלך, אך הוא חטא אבותיך, שאת מוכנה לכפר על העבר, שאיננו עברך הפרטי. לשאת בצניעות ובענווה את הצלב שהטילו הוריך על כתפיך, או ...