חושך נגוהות. ג ואחרון.

אומרים לי שתל אביב אחרת. חופשיה יותר. אומרים שיש בה התחלה של חיים הומוסקסואליים גלויים. 
ואני? קשה לי להתייחס א עצמי כהומוסקסואל. ואני לא בטוח שאני עונה כאן על הטעם של היופי המקומי. מי ימשך אלי. הייתי רוצה להראות קצת יותר מוגדרת. 
החלטתי לנסות לחיות איזה זמן בתל אביב. אספתי מידע, מה עושים לאן הולכים. הריי אני בגדר תיירת. לא עולה חדשה. לא החלטתי לעלות. אני הבלשית חוקרת אחרי המקום. 
מה שיתגלה ייתן לי את האפשרות להחליט מה סופו של הסיפור. האם אני נשארת. במידה מסוימת אני רוצה. 
אמרו לי דיזנגוף. ביום שישי ירדתי לרחוב ההומה הזה. קורפירסטנדם לעניים. אולי במזרח רחוב מרכזי נראה כך. אבל בכל זאת, הייתה בו אווירה. אי אפשר להתכחש. 
הסתובבתי באזור עליו שמעתי. כמה בתי קפה מלאים. מנהג כזה. יום שישי בצהרים. אני הולך הלוך וחזור. בודק מבטים. איש איננו מסתכל עלי. ואני די בולטת באור השמש העזה.
התיישבתי בבית קפה, מרפסת די גדולה על המדרכה. רעשני מאוד. הרבה נשים מבוגרות המנסות להראות כאילו שכחו עשור מאחריהן. בחורים נכנסים ויוצאים מסתובבים. חשבתי שחלקם ג'יגולוס. אבל הם חיפשו מסיבה וסקס ללילה. יצאתי. 
עשיתי עוד סיבוב ברחוב, הלוך וחזור, כמו כולם, וכבר הרגשתי חלק מהנוף המקומי. 
בסך הכל, כל המרכז הזה בקושי מאתיים מטר. בתי הקפה הם החשובים. 
בבית קפה פינתי אחד ראיתי קבוצת גברים יושבת יחד, יותר מקבוצה, כמה קבוצות שהיה ברור לחלוטין שהם אלו שחיפשתי. המוזר היה שכל קבוצה התנהלה לעצמה. כאילו אינם מכירים, אינם בקשר. אך נפנופי יד נסגירו בכל זאת.
 התיישבתי בצד המוצל יותר. עוד אינני רגיל לשמש ולחום. ולאט הגיעו עוד ועוד. והתחיל להיות מחסור בכסאות. 
ליד השולחן שלי היו עוד שניים פנויים. מישהו חייך אלי, אפשר לשבת על ידך? אך מיד הסתובב עם הגב לכיוון אחת החבורות. 
רציתי להעיר לו על חוסר הנימוס. אך זהו הנימוס המקומי. ואז התיישב עוד אחד, וביקש אש. שאל אם אני תייר. תיירים הם מצרך מבוקש.             
   פטפטנו מעט והוא הזמין אותי לאיזו דירה בערב. פגשתי שם כמה אנשים שנתנו לי הרגשה כאילו אני באיזו מסיבת בתולות בברלין אך מתחת לפני השטח זרמו גלים ארוטיים. 
הדברים כאן אחרים. פגשתי אותם מחוץ למסיבה. הזמינו אותי לבתיהם. פגשתי את גיל ורם. אחרים. הזרות שלי דווקא עזרה להם להיפתח אלי. התידדתי עם כמה מהם והם נפתחו אלי. 
בתוכי הרגשתי כמו איזו דודה המקשיבה לרחשי הלב הקטן והסובל שלהם. הייתי יכול לכתוב טור עצות ללב המאוהב השבור. 
אך כן. מצאתי בהם חן. נוצרו קשרים. הם התחילו לעשן בגלוי לידי ולי לא היה אכפת. ואם אחד מהם שתה עד איבוד הכרה הייתי מחזיר אותו הביתה לקראת הבוקר.
 לחודש חודשיים חשבתי שמצאתי את מקומי. אך בתוכי התחילה להתבשל איזו מהומה. המקום הזה לא נכון לי. לא זה ההווי אליו אני רגילה. ואם אלו החיים כאן, הם לא מתאימים לי ואני מבינה את אודי וידידיו שברחו לברלין, לניו יורק. לכל מקום רק לא כאן. ***********************************************************
 אני עוזבת. אני לא מתאימה לארץ הזאת. הם לא יודעים איך להתייחס אלי. אני לא מספיק גבר. אני גבר פגום ולא מוצלח לסטנדרטים כאן. אני צריכה לחזור להיות אישה. ארבעה חודשים אחרונים כאן. 
חזרה להורמונים ולתקוות שאחזור ואקבל צורה מתקבלת על הדעת.            
אני לא יכולה לחיות כאן בלי שום קשר. כן התיידדתי עם כמה ויש אחד או שניים שהייתי יכולה לאהוב. אני ממשיכה לדבר בלשון נקבה כאן. זה נשמע רעשני אולי גם גס. 
ואם אחזור להיות אישה ולהישאר כאן, מה אעשה. אני זמרת שאין לה כאן שום מקום להופיע בו.
 אין להם כאן מועדונים. אין להם תרבות שונה מזו המאחדת את כולם. חמישה שישה שירים מזמזמים פופולאריים באותו זמן. זהו.
 לא תרבות נגדית לא תרבות שוליים לא תרבות אחרת. משעמם. ואני, מה אני יודעת לעשות חוץ מלהופיע. אני אמנית שהאמנות שלה לא מוכרת כאן. ואין לי כל סיכוי לנסות לחדור את קיר הפלדה הזה של התרבות המקומית החסומה. 
כל הילדים הנחמדים הללו. גיל, ניר, כל הקבוצה הזאת, הפכתי להיות דודה מהעולם הגדול. כזאת שאפשר לדבר אתה לספר ולהתייעץ אתה. אפילו להשתכר אתם, אני יכולה. אך לא לגעת. אני זקוקה למגע. לחיבוק האמיתי, לא זה המנומס. נשיקה על הלחי לא עושה לי כלום.
גרד כתב לי לפני כמה זמן שנולד לו בן. אני אחזור לגרמניה. לפחות אזדקן בעיר שמציעה יותר גם לזקנים. יש לי במי לטפל שם, להיות דודה של ממש, גם אם מוזרה במקצת, לבן של גרד, יש מישהו שאוהב אותי כאחות. 
מה לי כאן. אני לא מצליחה להבין מה משך אותי לבוא. למה חשבתי שאעשה כאן שינוי. שאחזור להיות אורי יהלום. 
הבמה לא חסרה לי אך בברלין אעשה קמבק גדול. תהייה לי הצלחה ואנשים יבואו אל מאחורי הקלעים. כאלה שלא ישאלו אותי שאלות גסות וירצו לדעת כל הזמן איך היה המעבר מגבר לאישה ואם הלכתי את כל הדרך ומה אני מרגישה ואם כדאי. 
שם אנשים ישלחו לי פרחים אחרי הופעה. יזמינו אותי לשמפניה. יכולות להיות לי עוד כמה שנים טובות. ואולי אתחבר באמת לרגשות המשפחתיים שלי. 
כאן אני לא כלום. לא מרגישה ולא מורגשת. מורגשת דווקא כן. מביטים אחרי, אך לא במבטים הנכונים. שלום ישראל, לא להתראות יותר תל אביב.