ריגולטו באופרה הישראלית

 ורדי היה מלחין אופרות מוכר שנים רבות לפני שהפך להיות סמלה של איטליה, כשהצופים זיהו במקהלת העבדים באופרה נבוכו את מצבם הפוליטי וראו בו קול קורא לשחרור מהכיבוש האוסטרי. האופרות שלו הוצגו בבתי האופרה בעולם. רוסיני דוניצטי ובליני התחרו בו, אך מקהלה היסטורית אחת שינתה את מעמדו. 
אחר כך בא מחזור בן ארבע אופרות שהפכו אותו לקומפוזיטור החשוב בדורו. 
אפשר כמובן לדבר על השינוי שחל בתזמור שלו, אך זהו עניין למוסיקאים מקצועיים. 
באופרות נולדה עוד אחת מהתכונות החדשות של ורדי, יכולתו ליצור מנגינות יפהפיות וסוחפות להתלהבותו של הקהל. 
החשוב הוא גישתו למבנה האופרה עצמה. כבר כשכתב את מקבת קצת קודם לכן עשה מהפך מסוים, הוא כתב אופרה בלי סיפור אהבה ובעיקר דרש שאת הליידי תשיר זמרת עם קול של עורב חולה. כפי שהגדיר זאת. הדרמטיות של ורדי נולדה. 
ריגולטו, לה טראוואיטה, איל טרווטורה, דון קרלו, ו-אאידה. אופרות שהמוסיקה באה כמעט לשרת את הדרמה. 
בחלק מהאופרות הללו לא ביקש מכותב הליברטו להמציא סיפור. הוא הסתמך על סיפורים מוכרים מעולם הספרות והתיאטרון. דרמות שכבר הוכיחו את עצמן והיו כאלה שהיה מסוגל לתרגם את הרגשות שבהם למוסיקה. 
אחר כך הפסיק לכתוב. האגדה מספרת שנעלב משמו העולה של ריכארד ואגנר שהחל להיחשב לגדול הקומפוזיטורים של דורו. 
אולי צריך להזכיר שוב אמירה המיוחסת לואגנר היושב בתא אופרה יחד עם ליסט. אל תסתכל על הבמה אומר ואגנר. עצום עיניים ותקשיב. מוסיקה טובה איננה משקרת. 
כשחזר אחרי כחמש עשרה שנה הציג את "רקויאם" לא אופרה. תפילה .
 יצירה נשגבת הנקראת בעיני רבים הרקוויאם של ורדי, להבדילה מעשרות יצירות בעלות שם דומה. 
אחדים יגידו שזו האופרה הגדולה ביותר שכתב ורדי והיא בין היצירות המבוצעות הכי הרבה פעמים בעולם. 
ריגולטו מבוססת על מחזהו של ויקטור הוגו "המלך משתעשע." מחזה המכיל בתוכו קללה רצח ועונש. 
הסיפור מתחיל במסיבה אצל דוכס חובב נשים המפתה רוזנת נשואה. אביה של הרוזנת מגלה את הבושה ומקלל את הדוכס והנוכחים במסיבה, ביניהם גם ריגולטו. ריגולטו הגיבן הנלעג הן פיזית והן מעמדית, ליצן החצר, מאמין ומפחד מהקללה. 
מישהו מרכל באזני הדוכס שריגולטו הליצן הגיבן מחזיק בביתו מאהבת צעירה יפהפייה. 
ריגולטו יוצא מבית הדוכס נפחד מהקללה. בדרכו הוא פוגש רוצח שכיר המציע לו את שרותיו.
 בתמונה הבאה נבין שריגולטו איננו מרשה לבתו היפה ג'ילדה לצאת מהבית. אלא שהדוכס כבר ראה אותה בדרך לכנסיה בלי לדעת מיהי ומחליט לפתות אותה. הוא מתגנב לבית, מציג את עצמו כסטודנט עני . 
אנשי החצר של הדוכס חוטפים את ג'ילדה וכשריגולטו מגלה את הדבר הוא מתחיל להאמין בקללה שהוטלה עליו. 
חזרה בבית הדוכס הוא מבקש רחמים שיחזירו לו את בתו. הדוכס מתנגד ומשאירה אצלו. ריגולטו חוזר אל הרוצח השכיר ומבקש לרצוח את הדוכס. 
הוא מציע לו להפגיש את אחותו לפתות את הדוכס אלא שבביתו של הרוצח הכול מסתבך והוא רוצח את ג'ילדה שחיפשה את הדוכס והתחפשה לנער צעיר. הקללה שקולל בה ריגולטו הושלמה. 
ורדי עשה כאן כמה דברים מעניינים. כמובן שהתפקיד הראשי הוא של ריגולטו, זמר בריטון. את הדוכס שר הטנור ששתי האריות המפורסמות ביותר בתולדות האופרה כמעט מושרות על ידו דווקא קרוב לסוף. יש באופרה אנסמבלים יפים להפליא. שלישיות רביעיות ומקהלה. 
באופרה מהסוג הזה נולדה גם האמרה שהאופרה לא נגמרת עד שהגברת השמנה גומרת לשיר. זמרות האופרה בימינו רובן אינן שמנות יותר, אך עדיין, גם כאן, ג'ילדה הגוססת העטופה בשק שרה ושרה עד למותה. 
כשהייתי ילד קטן הייתה לנו בבית הקלטה של האופרה. אינני יודע איך התגלגלה אלינו. בהקלטה הזו שר בריטון גרמני מצוין היינריך שלוסנוס את תפקיד ריגולטו. שלוסנוס ששנים אחר כך היה אחד ממוריו של פישר דיסקאו. את ג'ילדה שרה ארנה ברגר זמרת שהייתה ידועה בריאות הברזל שלה והייתה יכולה למתוח טונים לאין סוף בלי לנשום. דבר שעשתה להנאת הקהל וקנאת הזמרות האחרות. בהקלטה הזו האופרה הושרה בגרמנית. כך הכרתי אותה שנים. כששמעתי אותה לראשונה באיטלקית חשבתי שמשהו לא בסדר עם הזמרים האלה. והזמר הראשון ששמעתי באיטלקית היה טיטו גובי המדהים. 
אופרה היא קונוונציה אמנותית שקהל השוחרים למד לקבל. העלילות לרוב סתמיות אם לא מטופשות עם חורים בעלילה. מעמדים לא הגיוניים. אנו מכירים את האופרה עידנים ואיננו הולכים לגלות סיפור מחדש. 
אך כשקומפוזיטור מצליח לצקת רגש אמיתי והזמרים לבצע את תפקידם היטב, הרי שמובטחת חוויה גדולה. 
דניאל קלגרי מנצח המופיע אצלנו לראשונה שלט בתזמורת היטב והוליך אותה ביד בוטחת משיא לשיא. 
את האופרה ביים דייויד פאונטני. היו לו רעיונות יפים. בארמונו של הדוכס מסתובבות ברקע שלוש ארבע רקדניות בלט המסמלות את הנשים שכבר פותו. ג'ילדה הסגורה בחדרה בביתו של ריגולטו יושבת בתוך כספת שהיא חדר זכוכית. יותר אקוואריום מחדר. מאוחר יותר לקראת הסוף כשהעלילה תתרחש במקביל בשני מקומות, הן בביתו של הרוצח השכיר והן זיכרון לחדרה של ג'ילדה ממנו ברחה, יופיעו עוד שני אקווריומים שכאלה. אחד חדרה המנופץ של ג'ילדה, מלפנים החדר בו לדוכס הרוצח ואחותו יש את הסצנה שלהם, ומרחוק עוד אקווריום קטן עליו שוכבת אישה אותה כנראה הדוכס כבר ניצל. פאונטני משתמש במסכים כדי לבדל מקומות התרחשות. אדום בארמונו של הדוכס, שחור לסצנות רחוב. המסכים נפתחים בחלקם או לכל רוחב הבמה בהתאם לצרכיו הביום. בביתו של הדוכס עומדת פלטפורמה המשמשת שולחן אוכל ארוך אך גם דרך כניסה של דמויות לבמה. לא תמיד בצורה משכנעת. 
הסצנה האחרונה באופרה שבה ג'ילדה שרה גוססת בתוך שק בה החביאו את גופתה היא הכי קשה לבימוי סביר. פאונטני נתן לג'ילדה לשיר את האריה. לקום על רגליה ולהסתלק מהבמה. סביר? לא בטוח. אבל אצל פאונטני לאורך הצגות שביים היו סימני שאלה לגבי החלטות בימוי.
 לקרלוס אלמגוור הזמר המקסיקאי, יש בריטון ענק הממלא את האולם, שהוא יודע להשתמש בו ולהעניק משמעות לרגשות העוברים בו. הוא ריגולטו מצוין ומשכנע. להילה באג'יו הישראלית, יש קול מאוד יפה. אמנם חסר לה קצת צבע בטונים הנמוכים אך אין לה רבים כאלה באופרה, ואת כל החלקים של הקול הגבוה, אריות הקולורטורה ודואטים עם הדוכס ואביה היא מבצעת מצוין. ז'אן פרנסואה בוראס הצרפתי שר את הדוכס. ברגעים הראשונים חשבתי שאולי עוד לא נפתח לו הקול אך לאורך האופרה הסתבר שיש לו קול קטן יחסית. הוא לא שר רע, אך צבע קולו וגבהו אכזבו בשתי האריות הנפלאות שלו. כמו באופרות במתרחשות בחצר מלוכה גם כאן יש המוני דמויות, חלקן בתפקידים קטנים שאין טעם למנות אותם לצערי אחד אחד. אך כולם יחד יוצרים אנסמבל סביר מאוד. כך שריגולטו באופרה הישראלית היא חוויה שהגשימה את עצמה. הביצוע ברובו היה מעולה וסוחף.