חושך נגוהות א.

בברלין תמיד היו ישראלים. אני יודעת. חלק מהם אפילו ראה אותי על הבמה, ניסו להתקרב. אני התרחקתי. 
נכון שפעם שרתי בעברית. אבל למדתי רפרטואר חדש. הפסקתי לחקות אפילו את דליה לביא שהייתה כאן כוכבת לתקופת מה. גם היא לא שרה יותר עברית כמעט . 
כעת ברלין מוצפת ישראלים. כך יצא שפגשתי את אודי. הוא בא ללמוד. וכמו כולם התפתה לחיים הסוערים שהעיר הזו מציעה. הוא צלל ראש לתוך בריכת הרעש והמהומה. 
ישבתי לא רחוק ממנו באיזה בר קטן. שמעתי אותו מדבר עם מישהו ובגלל השפה והמבטא קולו היה ברור יותר מהבליל הגרמני שמסביב. הוא נראה לי כמו חתול רחוב. החיתוך של העין הירוקה. החיוך המדהים. 
הוא שתה הרבה ולא חשבתי שהוא שם לב אלי. פתאום הרים עיניים הסתכל עלי מעבר לכתף של זה שישב בינינו , מעניין אותך מה שאני אומר? חייכתי, אתה מדבר בקול רם, אבל לא לא מעניין. 
וכך התחיל מחזור קטן של שאלות ותשובות והוא הציע לי להתיישב קרוב. כשהיה שתוי מדי ראשו צנח על כתפי, כמה בנאלי ושגרתי, אבל אותו החלטתי לקחת הביתה, לא לתת לו ליפול על הרצפה. הידיד שהיה אתו נעלם עם מישהו ואני לא ידעתי איפה הוא גר. 
לקחתי אותו אלי. להגיד שהוא יוצא דופן? הוא לא. הוא בחור די רגיל עם עיני חתול מחייכות. זה הכול. הוא לא יצא מדפי רומן רומנטי. 
אבל הוא ישראלי, ודרכו אני מתחילה לראות את השונות. נכון שהגרמנים וולגריים בתרבותיות גדולה. אודי אוהב לשתות וזה בסדר מצדי. כולם שותים כאן. אך יש בו איזו מהות אחרת שאני לא ממש מצליחה להבין עדיין. אני לא יכולה להגדיר לעצמי את השונות שלו. הוא אומר שהוא ישראלי ממוצע, שאין בו שום שונות. מלבד העובדה שהוא הומו ישראלי כמובן. 
בגללו התחלתי לחשוב מחדש על משהו שכבר היה נראה לי מובן או לא חשוב. חזרתי להתפלא למה אנשים נמשכים אלי. לא רק אלי אישית, אלא אלי כתופעה. איך הם מסבירים אותי לעצמם. איך הם מסבירים את עצמם.
 כי אם נדמה להם שאותי הם מבינים, הרי שהם טועים כולם. נכון שאני לא אישה מתחזה וולגרית. אני לא פרודיה על אישה. 
אני בקושי זוכרת שאני גבר לשעבר, אלא רק כשאני מתרחצת ועושה את צרכי. ההורמונים שינו אותי לחלוטין.
 אודי בא ללמוד. הם כולם באים ללמוד עכשיו. ברלין עיר מתפתחת במהירות. יש בה הכול ארכיטקטורה חדשה תרבות חדשה. כן, הם באים ללמוד, אבל הם בוחרים בברלין. לא ניו יורק לא לונדון. 
הם שוקעים במהירות בחיים הסוערים שהעיר מציעה. הם שוקעים כל כך עמוק עד שהם שוכחים שהאמת הקטנה שלהם, היא זו שלמעשה הם ברחו. ברחו מחיים סגורים. ממקום שקשה כל כך להיות אחר, הומו. 
הם באו לברלין לחפש את הדקדנס המפורסם שלה. שוכחים שעברו מאז כמעט חמישים שנה והייתה באמצע מלחמה. שעברו על העיר הזו כל כך הרבה דברים שהפכו את הדקדנס ההוא, המעודן, הנחמד, הפרוע בנעימים, למשהו חדש וגס. 
הפרובינציאליות שלהם לא מרשה להם לראות את ההבדל. ולמה שיראו, הם חיים היום. 
לא כולם חיים איזה עבר, שלאחדים, לי למשל, הוא דמיוני ומומצא על עובדות חיים של אנשים אחרים שגם הם לא היו באמת. 
אודי. הישראלי החדש. זוהי דמותו? הוא מתנהג כאן כאילו קרא יותר מדי את התיאוריה על התליין וקרבנו. למה בא לגרמניה בכלל. 
אני רואה אותו כשהוא פוגש ישראלים אחרים, מיד נדלקת בו, בהם, איזו אחוות גברים לא מוכרת לי. אני מתחילה להבין .
 אני לא הולכת לפתח בי שום תסביך אשמה, אני יכולה אך מסרבת.. לא אפתח בי שום רגש לאומי מזויף. שום לאומנות חדשה. אודי לא יביא אותי לזה. יש לי מספיק בעיות אישיות לפתור כרגע. 
הומו ישראלי, לאומי, לאומני, ואינו יכול לחיות במקום שלו. כאן הוא משתולל ומתפרק.
 לא. אהובי הבא לא יהיה יהודי, ישראלי. אולי אסע לוייטנאם. שם אולי יצטרכו אותי יותר. בוודאי תזדמן לי שם הרפתקה עם איזה וייטנאמי מדולדל מהמלחמה.
 להם לא עשינו כלום, לא ייווצר קשר שתחילתו אשמה משותפת, גם לא קורבניות. 
אולי אשכח שם שאני גרמניה מפוברקת, לא גרמניה ולא שום דבר אחר. 
אלא שזה אותו תסביך רק מכיוון הפוך כנראה. אני נושאת את הצלב בענווה, בשקט. אינני צורחת לא את כאבי ולא את ענוותי. ורק אני יודעת שאין לי צלב משלי בכלל.
 אני הרי לא אסע לווייטנאם, זה רק שעשוע דמיוני. אני אסע לשם. ואם ירצה גורלי אפגע שם מכדור או מפצצה ואמות. אולי במקום מישהו מקומי שהיה נהרג במקומי. אכפר בדמי.                                                   

אני יושב באווירון המוליך אותי לא רק למקום אלא למקור של זהות. לא אישה יותר, אך לא גבר באמת. אינני יודע אם אהיה שוב אי פעם בחיי גבר של ממש. 
טיסת לילה. כל הנוסעים ישנים. אני צמוד לחלון. החושך בחוץ מרגיע לי עיניים עייפות. ככל שאנחנו מתקדמים לארץ הולכים ומתבררים תוואי ארץ. 
בהתחלה השמיים והארץ אחד הם. אלא שבשמים כוכבים מעטים ועל הארץ המתקרבת מרחוק מנצנצים אורות כפרים וערים המתחרים בכוכבי השמיים. 
לאט לאט השמים מקבלים צבע משלהם, סוג של סגול כהה מול האדמה השחורה. הצבע הולך ומשתנה. 
מרחוק מתחיל לעלות קו אדמדם. שתי חיות עתיקות עולות זו על זו, סוג של דינוזאורים או טנקים ענקיים. 
האדום הולך ומתרחב ומתגלה להיות הים שמולנו. אנחנו עוד מעל היבשה.
 העולם הולך ונעשה דומה לתמונה של רותקו. סגול שהיה כהה מאוד הולך ומתבהר מלמעלה, אדום. מלמטה ובאמצע בין הסגול לאדום נמתח קו אחד שחור ההולך מאופק לאופק הנותן את התחושה האמיתית למשפט המבדיל בין חושך לאור. 
כעת אני יודע שהדינוזאור הענק איננו ענן כי לא שינה את צורתו ולא התפשט, אנחנו מתקרבים אליו והוא חצי אי החודר לתוך המים האדומים. 
באופק הולך על קו האופק צבע התכלת המוכר לנו. הוא עדיין קו דק, אך אני יודע שהוא ישתלט בסופו על כל השמים. 
המים האדומים הופכים להיות כתומים ובתוכם כתמים צהובים. כוכב הצפון שברגע מסוים עלה בקצה האופק גדול וזוהר הלך וגבה ככל שהשכנו בדרכנו, וככל שעלה למרומי השמים הלך וקטן וזוהרו פחת. באופק הרחוק ביותר התחיל לעלות גלגל השמש, והיא אדומה. העננים הרחוקים עוטפים אותה והיא כאילו נלחמת על זכותה לעלות. הטבע במלוא יפעתו יוצר מראות שבידי צלם חובב היו הופכים אולי לתמונת חייו אך במבט בוחן היה נראה כמובן הקיטש בהתגלמותו, אלא שהטבע עצמו לעולם איננו קיטשי. 
כעת הגלגל האדום עולה כולו והוא זוהר בצבעיו האדומים. אי אפשר להסתכל לתוך הגלגל. האור הזהוב ייהפך לאיטו לאותו דבר חסר צבע אותו אנו מכירים בחיי ביום יום שלנו כשרגלינו עומדות על הקרקע. כעת הוא הולך ונעשה כל כך בוהק שקשה להמשיך ולהישאר מולו בעיניים פקוחות. 
אני יודע בעוד חצי שעה לערך אנו עומדים לנחות. גם אני צריך לנחות לתוך אורי יהלום, כי הרי זה השם הכתוב בדרכון הישן שלי שחודש פעמים אין ספור. סטפה תעלם. אורי יהלום יעלה מהתהום ומהאופק הנשכח. 
אורי לא יכול לזהור כיהלום. אין בו אור פנימי. אולי יצליח להתקיים בצורה מניחה את דעת עצמו. ***************************************************