קראתי ראיתי סוקר תרבות
הזמן עובר מהר כל כך. קשה לי להסתגל לרעיון. אינני עושה חשבונות. כמה זמן עבר מאז נעזבתי, מאז אני לבד.
כמה זמן מאז הייתי נער, לא ממש תמים אך נער. כמה זמן אני לא. זה לא שאני חושבת על זה יותר מדי, אך כשחושבים על זמן והתרחקות חושבים גם על ההרחקות מעצמי אחד. מהולדת עצמי אחר.
לא שהוא חסר לי נורא באופן אישי. אינני רוצה להעמיד פנים. לא. זה רק השינוי שהכניס בחיי. והעובדה שיצא מהם, מחיי. העובדה שיצא מאותן סיבות שנכנס אליהן. הריגוש של הבלבול. כשהיה אתי הפסיק להיות מבולבל בגלל עצמו האחד והתחבר לבלבול שבי שבגללי. לבלבול במשיכה שלא זיהה בעצמו קודם.
אני יכולה לתלות לעצמי מדליה על ההצלחה אתו. לפחות בעניין הזה. ידידי המעטים. הם כל כך בסדר כולם. כל כך משתדלים. גם אני. רק שאני מה קרה לי לא יודעת. משהו מת בי מבפנים.
אני שונאת המון. אני שונאת את הבית, שונאת כל רגע שאני צריכה להיות בו. אני אוטמת את עצמי לגמרי. אני ממשיכה לחייך ולהגיד שהכל בסדר ושיהיה טוב.
לרגעים אני חושבת לעבור לרובע אחר, לעיר אחרת. להפסיק עם ההורמונים, לחזור להיות גבר. גבר נשי אולי אבל גבר.
הומו מהשורה. להפסיק לבדר אחרים עם משחקי הזהות שלי. כי איכשהו… אני תופס את עצמי מתפללת פתאום. מתחננת בתוכי. לפעמים לווטן לפעמים לזה שקוראים לו אלוהים הטוב.
אני מתחננת, בתוכי. אני יוצאת מדעתי. אני לא יודעת מה יש לי. נכון יותר, אני יודעת מה אין לי. אין לי שקט. חזרתי להיות אותה מופרעת שהייתה גרה לבדה, אלא שעכשיו זה יושב עלי פחות טוב.
אני מבוגרת יותר, כמובן, וצריכה להבליע את הכל בתוכי, להמשיך לחייך ולא להוציא החוצה כלום. אני מרגישה שאני הולכת ונאכלת בתוכי.
אינני באה בטענות. אני יודעת שהכל רק בי. שאני המופרעת, שאני הנאורוטית. בסדר, שיהיה, ככה אני, וזו התגובה שלי לחיים המדכאים הללו שאני חיה.
יותר ויותר אני חושבת על התאבדות. אין לי כוח, נמאס לי. רק שאסור לי להגיד בקול רם ולאף אחד. אני רוצה לבעוט ומרגישה שאני קשורה. אני רוצה לבכות כל הזמן ומרגישה שאני עצורה. אני הולכת ונאטמת. הולכת ומסתגרת. ואולי גם קצת משתגעת. וכעת אין לי יותר הכוח להגיד שאני רוצה אחרת.
אני עייפה מהכל. אני חלושה ועמומה. הדבר היחידי שאני מסוגלת לו זה לחשוב על איך לגמור עם כל זה. כל מה שאני רוצה עכשיו זה למות. או להירדם להמון זמן. תרדים אותי ווטן. תהיה אב טוב. אל גדול. אב ואל. זה הריי תפקידך. אתה לא מתעסק שם בענייני אלוהות רק באינטריגות משפחתיות כל הזמן. רע לי כמו שלא היה לי רע אף פעם לפני.
והצרה שאני לא יכולה להסביר לכל המלאכים שמסביבי אלו עם ההילות הקורנות והקדושות שלהם, הנוטפות טוב לב, חסד חמלה והבנה. שיעזרו לי במקום לבהות בי בעיני העגל שלהם. עצוב לי ורע לי וכואב לי. ובלילה אני גם צריכה להתפרנס ולהצחיק.
מי אמר שלהיות מופרעת זו זכות, או תענוג. במיוחד כשעוד מנסים לשמור על איזו חזית חיצונית, תדמית אנושית. אני עסוקה מדי בעצמי, בניסיון לשמור את צלם האנוש שלי. אני אגואיסטית לגמרי. איך מפסיקים את מעגל הקסם השחור הזה.
***********************************
ווטן אתה עוד מסמיק לפעמים? אתה יודע מה זה בכלל. אלים לא מתביישים בכלום. ואני לא אלה בכלל.
אני הולכת להתוודות לפניך. אל תיבהל. אותך זה רק יצחיק אולי. יש לי היום יום של גילוי לב ואתה תהייה הקרבן.
בחוץ גשם אימים. אני מותחת זמן. לא להתחיל מיד. מה אתה חושב שקל לי?
אתה אל, אני לא רוצה לחשוב עכשיו שאתה אב, עם אבות לא מדברים על דברים כאלה. ואלים עשויים לרצות לעזור ברגע של חסד. אתה מחכה לגילוי הלב המובטח ואני מושכת זמן. לאלים אין סבלנות וייחס לזמן. אני יודעת.
ובכן, מה מבעת אותי. מה יש לך, אני שואלת את עצמי וולפגנג? כבר לא. לא הוא. לא ממש. זה ודאי קשור בו, אבל זה לא בדיוק הוא . כלומר, הוא אולי המניע. הוא ממש לא מוצארט הוולפגנג הזה. מה אני עושה סביבו כל כך הרבה רעש.
זאת אני. משהו בי, בתוכי. אני פשוט נאחזת בו, בוולפגנג, נדמה לי. בזכרו, בזיכרונותיי, כבמגן. מגן נגד מה לא ברור גם לי. נגד אהבה חדשה? התמסרות חוזרת?.
נפגעתי מזאת יותר מדי. לא אעמוד בחדשה. עצם הרעיון מפחיד אותי. להיפתח שוב מחדש לפני איזה אדם זר. לקרב אלי מישהו שיברח מחר.
אבל זה לא רק זה. אין לי מה לתת יותר. אני יבשה. מדולדלת. נסתמו מעיינות נפשי, כולם. איך עוד לקרוא לדברים.
בפעם היחידה שהתמסרתי כולי, נתתי הכל, זה לא היה מספיק. זה לא הגיע אליו. לא יצא ממני החוצה. ואולי סתם, הוא לא רצה לקחת. אולי מעבר למפלי המלים שלו הוא לא פחות אוויל מכל השאר. מפחידה אותי בכל זאת המחשבה שהמקסימום שאני יכולה לתת מעצמי לא מספיק למינימום הדרישה של זה שרציתי לתת לו.
אני יפה מתמיד. הסבל יאה לה לסטפה. מאפיל את עיניה. הופך אותה לסקסית בצורה חדשה לה כנראה. גברים רוצים להציל אותי, להצהיל אותי. אני עטופה שכבת גברים עבה המוכנה לעשות עבורי כל דבר. ולהשכיב אותי מיד כתמורה, כמובן. אבל זה לא זה כל זה. הבטחתי לך גילוי לב שהיה יכול לגרום לך להסמיק. מחר אתחרט כמובן. קשה לי רק למצוא את נמלים. את הדרך הנכונה, את האור הנכון להעמיד את הדברים. אז בנשימה חטופה ובלי לחשוב על המלים,
ווטן, אני לא נהנית מכל המשכבים שלי. אתה מבין? מאף אחד. אף אחד ממש. אף פעם. אפילו לא עם וולפגנג.. רק שאתו, לפעמים, היה נדמה לי שאני מתקרבת, שזה פחות נורא, פחות סתמי, שיש משהו אחר, נוסף שלא היה לי עם אחרים. במקום מה שהיה צריך להיות. עם האחרים, ובהתחלה גם אתו, לא היה כלום.
אני מתכוונת, לא הייתי מרגישה שום דבר, כלום. יבשה, ריקה. היו רק תנועות. זה הכל. אני לא יודעת מה אני צריכה להרגיש באמת, אך אני צריכה להרגיש דבר מה, לא? כולם מרגישים את המשהו הנפלא הזה שבשבילו הם עושים וטורחים כדי להשיג את מה שזה. את ההרגשה הזאת. זו שאני לא מרגישה. אותה הרגשה שאני מכירה רק מקריאה בספרים.
********************************
ווטן, אני מתביישת שכזאת אני, אך כנראה שפשוט אי אפשר לי להיות אחרת. יתכן שזו אשמת מזג האוויר. השמים הכבדים, האפורים הללו, לוחצים לוחצים. ואם פעם חשבתי שאני אוהבת גשם עכשיו אני מתעבת אותו בכל לבי.
הרחובות שלי. אותם רחובות שהיו לי מקום מחבוא ומסתור בימים כתיקונם, מקום לברוח אליהם ואל ההמונים הממלאים אותם, הם התרוקנו, הרחובות, כליל. במקום להיטמע בהם אני בולטת כאן בבדידותי על הרקע הריק שבעתיים.
וולפגנג שלח לי מברק ליום הולדתי. אתה לא יכול להכות אותו באיזה ברק, ווטן?
בהתחלה חשבתי שזה פשוט יפה מצדו לזכור. לטרוח. כעת, המברק, שכמובן לא יכולתי לזרוק, עומד מולי בכל מקום והוא משגע אותי. תמיד אומרים שבמצב הזה צריך לצאת ולהכיר גברים, כמה שיותר, לשכב אתם ולנגב בהם את הכאב. אני לא יכולה.
מה? לחפש ניחומים מהירים אצל חבורת הומואים עליזים. אני צריכה גם להגן על שמי. על תדמית הכוכבת. כולם הרי שוכבים כל כך הרבה אחד עם השני.
מה אני מעמידה פנים. קשה לי. אני גברת מהוגנת. לא שוכבת סתם כך עם כל גבר שמקיש על גבי בציפורן קשה מדי, ושואל, אפשר? הם כל כך מנומסים כל פועלי הבניין הגרמנים האלה. כל הגברים המחוספסים שאינם הומואים אך אוהבים גברים לשעבר.
אני מאלה שאוהבות. רומנטיות. ראיתי את וולפגנג מרחוק. נדמה לי שאני הולכת למות.
אני נמשכת כמו מתוך מצב היפנוטי למקומות שאסור לי לעבור בהם. רק מפני שאני מקווה בסתר שאולי גם הוא עוד חושב עלי. וזוכר, ויעבור במקומות שלנו.
אז מה, אני נהנית להתעלל בעצמי מבלי דעת ולכנות זאת בשמות של שחפניות משתעלות ומתות.
אני עוזבת הכל. את הלימודים. את החדר. אני נוסעת. עוד לא החלטתי לאן.
אני מטורפת. כן, אני יודעת. הזמן לא תמיד מרפא את הפצעים. לא במהירות הנחוצה, ולא כששוכבים עם אחרים, עם עשרות אחרים בכדי לשכוח.
נידונים למוות מאוננים כדי לשכוח ולהירגע. למה לי אסור.
**************************************
חייתי כאישה מגיל עשרים ושתיים עד גיל שלושים וחמש. כאישה. לא אישה. חזרתי לארץ האכזרית הזאת להוריד ממני שכבות שהזמן העטה עלי. בארץ הזו שגם לנשים שנולדו כאלו החיים קשים .
להיות אישה מבחירה בלתי אפשרי כמעט. ארץ שכולה פאלוס אחד ענק. שכל הגברים כאן בזקפה נפשית מתמדת. כולם סוג של סמל של עצמם ושל המקום. לא מיד נעשיתי אישה ולא מיד חזרתי להיות גבר. הייתי בן עשרים כשפגשתי את פטר. כבר לא תמים ולא בתול. אבל הוא היה אחר מהאחרים שהכרתי. אחר לכאורה. כששכבנו בפעם הראשונה מלמל לי באוזן " אתה יותר טוב מאישה" ואחרי כמה פעמים כאלה רציתי להיות לו לאישה. להיות פטרה, להיות לו פטרה. הכול נהייה מבולבל כל כך.. מבולבל ומבלבל. וכשהבנתי התבייתתי על סטפה ואין לי הסבר למה דווקא. אולי בגלל החוזק שהשם הקרין, או כך נראה לי. הפכתי להיות חזקה. ועכשיו כאן, בבית הישן הזה. עם כל הניירות שמצאתי בבוידם. מזוודות של זיכרונות. והצורך למיין. להתחבר להיזכר.
מה קרה,חמודי,שוב זי**נו אותך בתחת?
זלעפות מתוקי, מקנא?
א. כן, הרבה ובהנאה.
ב. מעניין מה מושך אןותך לחזור לטלנובלה שלי בנאנמנות ואדיקות כזאת.
אף אחד לא אונס אותך אני מקווה
דן, אם יורשה לי, לא בטוח שזו טלנובלה, כפי שאמרת בתשובתך למר זלעפות (שאני מקווה שנהנה לו עם בניו)…
חושב שכתבת פה מעין יומן של התכתבות, וחושב שיש הבדל בין מכתבים של ממש (ומה שאני קורא כאן נקרא לי כך גם אם זה בדיוני) לבין הז'אנר הזה בספרות, שדורש אינטניספיקציה של עלילה ודיבור, והוא במובן זה מלאכותי, אבל אפקטיבי.
זהו אחד הז'אנרים היותר קשים.
תודה אמיר
קראתי לזה טלנובלה רק בגלל שהבחור השתמש במלה.
יש רק עוד כמה פרקים.
אחר כך אפרסם סיפורים שאני אוהב יותר
מעניין מה תחשוב 🙂