הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
המשך לשני פוסטים מקדימים
מאת: לבנה מושון
את רעיה פגשתי אחרי שנים שבהן עבדה כספרנית, קרובה לעולם הספרים, כמו שחלמה. היא התארחה בביתי, בחיק משפחתי, ולאחר לכתה שלחתי לה מתנת שי לביתה לראש השנה, והוכתי בתדהמה.
את ראש השנה, גילתה ר", בילתה רעיה בבית חולים פסיכיאטרי. היא התמוטטה אחרי שקיבלה את המשלוח ממך. מה? מה פתאום? התחלתי לרעוד. את לא יודעת, התפלאה ר", מה יש לדעת? אבל רעיה דיברה עלייך הרבה, היא אהבה אותך והעריצה את ידידותך, אמרה ר", נכון, היינו חברות, קצת רחוקות, אבל חברות, הסברתי. ר" לקחה נשימה עמוקה, רעיה היא חולת נפש קשה כבר שבע עשרה שנה, האסון של אביה גרם להתפרצות המחלה, נכנסת ויוצאת בבתי חולים, מאושפזת לתקופות ארוכות, מטופלת בתרופות, בנזעים, אחיה סובל ממחלה דומה, ובנוסף לקה בסרטן הכבד והיא צריכה לפרנס, כל יום אני נלחמת על זכותה להמשיך לעבוד במקום הזה, יש לה התפרצויות קשות בספרייה, מאבדת עשתונות, משתוללת, משליכה ספרים, מתנפלת על העובדים, מקללת ומגדפת כמוכרת בשוק, בגוף שלי אני עוצרת אותה, אי אפשר לה, היא גדולה ורחבה, עשרות פעמים איימו בהנהלה לפטר אותה ואני לא מניחה להם, אני שוכבת על הגדר למענה, הטרגדיה שלה כל כך כואבת לי. יש תקופות שהיא שקטה, ואז היא חכמה ושופעת, מסייעת לילדים להכין שיעורי בית, בסבלנות, בהרבה רצון טוב, מתכופפת לידם, אוהבת, מחפשת להם חומרי עזר, נשמה טובה, וברגע אחד, בלי סיבה ברורה, היא משנה את עורה ויוצא ממנה מחול שדים נורא. אני באמת מצטערת, את התכוונת להועיל, אבל קרה ההיפך, המפגש בבית שלך, התינוקת, עוררו בה מחשבות, כעסים, שאיפות, הכל לימד אותה שהיא נשארה למטה, רחוק, שלא יהיה לה לעולם משהו מהאושר הרגיל של בני האדם, ההתקף לא איחר לבוא. אנא ממך, אם אכפת לך ממנה, אל תופיעי יותר בחייה לעולם.
את רעיה פגשתי אחרי שנים שבהן עבדה כספרנית, קרובה לעולם הספרים, כמו שחלמה. היא התארחה בביתי, בחיק משפחתי, ולאחר לכתה שלחתי לה מתנת שי לביתה לראש השנה, והוכתי בתדהמה.
את ראש השנה, גילתה ר", בילתה רעיה בבית חולים פסיכיאטרי. היא התמוטטה אחרי שקיבלה את המשלוח ממך. מה? מה פתאום? התחלתי לרעוד. את לא יודעת, התפלאה ר", מה יש לדעת? אבל רעיה דיברה עלייך הרבה, היא אהבה אותך והעריצה את ידידותך, אמרה ר", נכון, היינו חברות, קצת רחוקות, אבל חברות, הסברתי. ר" לקחה נשימה עמוקה, רעיה היא חולת נפש קשה כבר שבע עשרה שנה, האסון של אביה גרם להתפרצות המחלה, נכנסת ויוצאת בבתי חולים, מאושפזת לתקופות ארוכות, מטופלת בתרופות, בנזעים, אחיה סובל ממחלה דומה, ובנוסף לקה בסרטן הכבד והיא צריכה לפרנס, כל יום אני נלחמת על זכותה להמשיך לעבוד במקום הזה, יש לה התפרצויות קשות בספרייה, מאבדת עשתונות, משתוללת, משליכה ספרים, מתנפלת על העובדים, מקללת ומגדפת כמוכרת בשוק, בגוף שלי אני עוצרת אותה, אי אפשר לה, היא גדולה ורחבה, עשרות פעמים איימו בהנהלה לפטר אותה ואני לא מניחה להם, אני שוכבת על הגדר למענה, הטרגדיה שלה כל כך כואבת לי. יש תקופות שהיא שקטה, ואז היא חכמה ושופעת, מסייעת לילדים להכין שיעורי בית, בסבלנות, בהרבה רצון טוב, מתכופפת לידם, אוהבת, מחפשת להם חומרי עזר, נשמה טובה, וברגע אחד, בלי סיבה ברורה, היא משנה את עורה ויוצא ממנה מחול שדים נורא. אני באמת מצטערת, את התכוונת להועיל, אבל קרה ההיפך, המפגש בבית שלך, התינוקת, עוררו בה מחשבות, כעסים, שאיפות, הכל לימד אותה שהיא נשארה למטה, רחוק, שלא יהיה לה לעולם משהו מהאושר הרגיל של בני האדם, ההתקף לא איחר לבוא. אנא ממך, אם אכפת לך ממנה, אל תופיעי יותר בחייה לעולם.
הייתי פגועה ומזועזעת. כל השנים האלה, רעיה, המחלה, שום מילה, ופתאום כל חלקי התצרף התיישבו במקומם. המנהלת ביקשה, ואני נאלמתי ונעלמתי.
מי שנלחמה בשיניים על מקומה של רעיה בעולם, לא הצליחה עוד למנוע את פיטוריה. רעיה חזרה הביתה להיכל המוסיקה שלה ונשאבה פעם נואשת ואחרונה למרה השחורה. לא חלפו ימים והיא שלחה יד בנפשה והתאחדה עם קורצוויל, שבניגוד לליבוביץ", הוכיח לה שיש דרך לגרום לצער לחדול מלהיות אורח חיים.
כשהלכתי בפרוזדור ראיתי אותה לרגע בפיג"מה, כאילו חתכה את דרכי בבהלה, ותהיתי אם גימל, שהוא כבר לא כל כך מושלם, היה יכול בטוב לבו להציל אותה מעצמה.
החברה נרתעת מאנשים שעולמם הפנימי פגוע, רעיה רצתה לשרוד ולכן נמנעה מלחשוף את האמת שלה עד הסוף. עצוב, כואב, חסר אונים, בבוץ הזה נופלים הרבה, ויש שאינם קמים. לבי להם.
אכן הצער כאורח חיים, עצוב
מרגש ועצוב ,איזה תיקים נושאים אנשים על גבם,חולי הנפש הם המסכנים ביותר על החולים פיסית מרחמים ,אבל מחולי הנפש נמנעים והם הולכים וכלים בבדידותם, מי בכלל זוכר אותה חוץ ממך ואולי אותה מנהלת ששכבה על הגדר למנוע פיטוריה, עד שנותרה לבסוף מאחורי הגדר…
לחנה, לאחר שסיימתי את לימודיי האוניברסיטאיים עבדתי באופן זמני במשרד ממשלתי כמזכירה. באותו חדר ישבה כתבנית, שהייתה ממונה על כל ההדפסות של הלשכה. אני זוכרת שהראש שלה היה בתוך מכונת ההדפסה והיו לה פרצי צחוק תמוהים וקצרים עם עצמה, שגרמו הלם לבאי הלשכה. לעתים הייתה עונה במפתיע על עניין שדובר בו אתמול או לפני כמה שעות,או נפגעת ממבט או מילה, ומדברת על כך כל היום בכפייתיות. המשרד הרגיש מחוייב לה, ומאחר שהייתה זריזה ובעלת הספקים החזיק בה. היו לה התייחסויות רגשיות אינטילגנטיות לאירועים שונים. החברה מפחדת מאנשים בלתי צפויים.
ואת יודעת מה אומרים על בתי משוגעים , לבנה ? שהאקסמפלר נמצא בפנים, וכל השאר בחוץ- כולנו קצת שרוטים …
שרוטים ומתפקדים נסבל, והרבה מאיתנו כאלה, שרוטים ומהווים נטל?! לא הולך.
תודה לך, חני.
ספור נוגע, החיים מוזרים, כמה שאפשר לבחור בטעם החיים… ויש שבוחרים… אחרת
את גבורה שסיפרת את הסיפור
להתראות טובה
תודה שאת מייחסת לי גבורה, טובה, זה המעט שיכולתי לעשות; מי שראויה להערצה זו המנהלת ר, שלימים הכרתי אותה יותר מקרוב והוקרתי אותה על מעשיה.
דרוש אומץ לספר את זה, לבנה, לאור העובדה שאת שמשת לרעיה נקודת התייחסות, שלא הקלה עליה, אם לקבל את הפרשנות של המנהלת ר" (שהרי האבחנות שלה שייכות לאינטואיציה ולא לידע מקצועי בתחום).
הסיפור מרתק, וידעת היטב איפה להשאיר את הקורא במתח. נשארים בלי אוויר בסוף הסיפור (ועם צער כאורח חיים לרגע, וממשיכים הלאה). אולי צריך לבחון אם הכרחי ה"נשארתי תוהה" בסייפא. הרי הקוראים נשארים תוהים בסוף עם המשפט הזה ובלעדיו.
בילדותי התגוררה בשכונת מגוריי אשה לוקה בנפשה, והיא נהגה להשליך בגדים וחפצים אחרים מהחלון או להלך לאורך הרחוב הלוך ושוב כשידיה שלובות מאחור ושפתיה ממלמלות מילים חסרות פשר (ואולי לו התקרבנו היו נמצאות להן, למילים, פשר). המבוגרים "האחראיים" של השכונה הזהירו אותנו לא להתקרב אליה, וזה רק עורר יותר סקרנות. הרצון להגן עלינו, על ילדי השכונה, שימש חינוך עקיף לקוי בכל הנוגע לאנשים שזקוקים לעזרה נפשית. קשה לצאת מהפוזה החינוכית הזו. ובסיפורך אפילו לא ידעת שרעיה לוקה בנפשה. התובנה הגיעה בזכות גורם חיצוני. ואותו גורם ממש ביקש ממך לנתק מגע. ושוב, האם זאת הדרך? להתרחק?
שחר מריו בוקר טוב, אני מניחה שהאישה שאתה מספר עליה הייתה עשויה להיות מטופלת היום, כי המודעות לכוחן של תרופות הוא עצום, והחברה פתוחה לקבל אותן ולדבר עליהן.תחשוב אילו היו לך היום ילדים, והם היו עשויים לפגוש ברחוב אדם
"שאינו צפוי", איך אתה שומר עליהם? ר" שמרה על רעיה מכל משמר, היא הסבירה (ואני מסכימה שההסבר אינו רפואי, כי היא ניהלה ספרייה) כי הנסיון הראה שלרעיה היו התקפים לאחר שהתרחש טריגר (כנראה נשענה על איבחון של הרופא המטל), היא לא יכלה להכיל את המפגש המחודש שלנו, ובעיקר שברה את לבה המחווה; בדיעבד זה אמר לי מה היו העומקים של הבדידות שלה וכמה הרסני וסוער היה אפקט של "ליטוף החינם" שלי. אני זוכרת שתמיד בפגישות שלנו בעבר היו מופיעות לה דמעות בעיניים והיא הייתה מתכווצת מכל סיפור שהייתי מספרת לה ושהייתה בו קונוטציה לא חיובית. ייחסתי את זה לסף הרגישות שלה, לכוח האמפתיה שלה. מכל מקום, ר" אמרה שמה ששומר על רעיה בחיים זו השיגרה שאליה היא רגילה – מסלול: בית, עבודה, בית- וכל חריגה ממנה טילטלה אותה. שאלה: היית לוקח על מצפונך להתעקש להפגש איתה כשמגוללים לפניך מציאות? ותודה על תגובתך.
עצוב ורגיש בתוכן ובכתיבה.
נקווה שרגעי האושר המועטים שהיו לה ספונה בין ספריה ובספרייה פיצו חיי סבל.
תקופה ארוכה, ככל שיכולתי לדעת, שימשו לה הספרים נחמה, אבל הם לא הצילו אותה כש"זה" בא. היא ישבה בבור, ונלקחה לאישפוזים. ותודה שאתה חש את צערה.
לבנה.
קראתי את שלשת החלקים בנשימה עצורה.
כתוב מרתק.
התוכן מטלטל.
לעיתים ניטשטשו הגבולות והמרחק בין החיים, הספרות והאמנות
כמו שכבר השבתי, משה, אני חשה שהחיים הם הספרות המרתקת ביותר, ואמנות הכתיבה מנסה לחקות אותם, לא תמיד בהצלחה. ותודה על סבלנותך ואהדתך.
לבנה
משה מבטא את שרציתי לומר, ולא נמצאו לי מילים. עצוב כל כך, ומלא אהבה וחמלה.
נוגע, מפגעי האנושות. מחלה אוכלת, אם כי היום יש לרפואה תשובות טובות יותר מאשר פעם.
תודה למיטל, הרבה נזקקים מפחדים ממה שהכימיה עושה למוח ומסרבים לתרופות, וגוזרים בית כלא נצחי על חייהם כי לצאת החוצה אינם יכולים.
מרתק ונוגע ללב, לבנה.
כנראה רק באלחוש חלקי אפשר להגן על אדם מלהיות חי מספיק כדי לדעת מה החיים יכולים להיות.
תודה אמיר על תגובתך. כבר שמעתי גרסה שאומרת, שהאילחוש אליו אתה מתכוון – מונע מהחיים להיחוות נכון, היינו, יחי הסבל.