הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
רעיה למדה חינוך וקרימינולוגיה באוניברסיטה, והצער לא עזב את פניה. היא הייתה כולה סוד. עישנה בשרשרת, בלעה ספרים, התמכרה למוסיקה כנסייתית, התעמקה בפילוסופיה של החיים אבל לא חיה.
באותו ביקור גם סיפרה, שאבא שלה הלך לעבודה, ובסוף היום נכנס בדלת למעלית שלא באה, והבור השחור בלע אותו ואותה גם יחד. האסון ריסק אותה. כשדיברה שמענו שתינו את צעקת התימהון שלו שהדהדה בפיר. היא בכתה מרות והתמונה צימררה אותי במשך שנים. אחרי קורצוויל, מצאה נחמה בהצגת שאלות- חיים גדולות לישעיהו לייבוביץ", והמכתבים שלו אליה מילאו את עולמה. היא לגמה אותו בצמא, ולמרות שלא שמרה מצוות, הייתה דתית בדרכה שלה. היא שאפה להבין את דרכי האל, ובעיקר תהתה על השכר והעונש בשני העולמות.
בסוף אותה שנה לא חזרה רעיה לחינוך ולא לקרמינולוגיה, היא לא רצתה יותר לשמוע על האוניברסיטה. ריק, ריק, לא מדבר אלי. אני רוצה רק לחבק ספרים, אמרה לי. הצורך לסייע בפרנסת הבית ובהקלה על אמה המבוגרת הכריח אותה למצוא עבודה כמזכירה במשרד. היא הייתה אומללה, הניירת הורגת אותי, הייתה אומרת. היא החליפה משרדים חדשות לבקרים, הרזומה שלה הרשים את מעסיקיה בעוד היא תיעבה את ריח הקלסרים. מעת לעת נפגשנו, והצער הכהה את הטבעות סביב עיניה. היא שמנה, וגופה איבד כל שריד של חן. גברים לא עניינו אותה כלל. פעמים אחדות כשהתקשרתי לביתה הייתה אמה מטיחה בי, היא לא מרגישה טוב וטורקת את הטלפון בפניי. גם רעיה התחמקה ממני, ללא הסבר. במשך הזמן חדלתי. היא נעלמה לי.
אחרי כמה שנים התקשרה ובקול רווי סיפוק סיפרה שסוף סוף מצאה את מקומה. היא למדה קורס ספרנות והתקבלה לעבודה בחצי משרה בספרייה מרכזית באחת מערי הפרבר סביב תל-אביב. בפרץ רגשות עז הוסיפה, שהיא לא מרוויחה הרבה, אבל די לי, מספיק לי, לא צריכה יותר, מאושרת להיות על יד הספרים, לגעת בהם, אני על גג העולם, ויש לי מנהלת, אישה עם נשמה, ואם תהיה לי זוגיות קטנה, בלי ילדים, רק מישהו מחבק, טוב, ואם לא תהיה, חבל אבל עדיין טוב.
המנהלת, גם היא ר", מבוגרת ובשלה, אספה את רעיה תחת כנפיה. היא למדה את הטרגיות של חייה, גוננה עליה, שמרה בחירוף נפש על משרתה, שלחה אותה להשתלמויות וניהלה עמה שיחות נפש מעמיקות. שנים אחר כך, הרבה הרבה שנים אחר כך, למדתי שר", כוהנת שגדולה מהחיים, משתה את רעיה ממי התהומות בהקרבה אנושית עילאית ומכל לבה הטהור.
השנים עברו. שוב לא שמעתי מרעיה. רק ידעתי שהיא במקום מבטחים ומאושרת. ויום אחד באקראי הגעתי לספרייה שבה עבדה. היא לא נכחה במקום והשארתי את הטלפון שלי אצל העמיתה שלה בדלפק. רעיה התקשרה למחרת. קולה היה חנוק מהתרגשות. מישהי שאלה עליה. סיפרתי לה על נישואיי ועל שתי בנותיי. רעיה הביעה משאלה לראות אותי, והזמנתי אותה לביתי בשעות אחר הצהרים. ישבנו כשעתיים בסלון, היא עדיין דיברה על ספרים ומוסיקה ועל סוד האושר בחיים, היא סלדה מהבלי העולם, והבחינה בין מה שדיבר לליבה ובין מה שהרחיק אותה מהאחרים. גופה גדל והרחיב. היא חיה עם אמה בבית, ועם אחיה הגרוש, הם מסתפקים במועט, והחיים זורמים. היא הביטה בתינוקת שבזרועותיי, צקצקה מעט, הרבה שתקה והרהרה, לפעמים עטתה מבוכה, אבל אמרה שהיא שמחה לראותי וכמה טוב שהיא רואה אותי
בטוב.
אחרי שהלכה נתקפתי עצב. ראש השנה התקרב ובדמיוני ראיתי את רעיה מסוגרת בהיכל המוסיקה שלה, מבודדת במעגל החונק. למחרת הכנתי סלסלה גדולה של מוצרי גוף ריחניים לשמח את לבה, שליח הוביל אותה לביתה. רעיה ההמומה התקשרה להגיד תודה, נעתקה לה הנשימה, לא היו לה מלים, אמרה שאף לא אחד, אף פעם, לא עשה דבר כזה למענה.
אחרי החג צלצל הטלפון בביתי. המנהלת ר" הייתה על הקו. היא הציגה את עצמה בנימוס ואמרה, אם יש בלבך רחמים, תתרחקי מרעיה. נבהלתי. מה קרה? מה עשיתי?
מרתק ,נו תמשיכי!
את לא יכולה להשאיר אותנו ככה, מזמן לא קראתי משהו כל כך מרתק!!
חני, למדתי שאורך הנשימה של קוראי הפוסטים קצר, ולכן בחרתי להשאיר אתכם ככה. ואכן, החיים הם הספרות המדהימה ביותר.
היי לבנה
קראתי ונהנתי…
מרתק
שם הסיפור מתאים ביותר
להתראות טובה
לטובה, איתך בחוויה, לבנה.
קראתי את שני הקטעים.
אפשר לתת את כולם בבת אחת, זה בסדר גמור גם לאינטרנט, ובעיקר כדי לא לשבור לנו את הרתק והעניין.
רגיש בתוכן ובכתיבה.
ל…ב…נ….ה נו כבר…
איציק, לא שוברת, רק מחזיקה אתכם גבוה על המתח, גימנסטיקה של הסקרנות.