הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מאת: לבנה מושון
(מפאת אורכו של הטקסט, הוא יופיע בשלושה המשכים, ובשבועת צופים, הכל בו אמת לאמיתה)
(מפאת אורכו של הטקסט, הוא יופיע בשלושה המשכים, ובשבועת צופים, הכל בו אמת לאמיתה)
אני הולכת בפרוזדור של בית חולים ומחפשת את גימל המושלם לצורך הכנת דיוקן. הוא ארוך, הפרוזדור, אינו נגמר והאור בו חיוור וחסר. משהו באוויר מכיל חומרים בלתי טבעיים.
גימל יוצא לקראתי, ולראשונה אני רואה שהוא אינו מושלם, אני מזהה אותו על פי הרגש, כי הרקע המיוחד מטשטש אצלי את המוכר. בצעידה המשותפת אני בורחת למחוז קרוב ומגיעה לר". אילו החיים היו מתנהלים כרצוננו, גימל המושלם – שאולי כבר פחות – היה שם לטפל בה.
גימל יוצא לקראתי, ולראשונה אני רואה שהוא אינו מושלם, אני מזהה אותו על פי הרגש, כי הרקע המיוחד מטשטש אצלי את המוכר. בצעידה המשותפת אני בורחת למחוז קרוב ומגיעה לר". אילו החיים היו מתנהלים כרצוננו, גימל המושלם – שאולי כבר פחות – היה שם לטפל בה.
אקרא לה רעיה. אני מרגישה אותה בפיג"מה. גדולה, רחבה, אמהית, עם אותה עננת תוגה על הפנים. עיוות של הטבע, אני ממלמלת בפרוזדור ונרתעת. הייתי בת שמונה עשרה, פרגית מבוהלת בקורס מבוא שהכיל שלוש מאות סטודנטים ואובך עמוק של עשן סיגריות. רעיה ישבה לצידי, שאפה עמוקות מתוך שתי האצבעות ההדוקות שלה וחייכה אליי בייאוש. היו לה עיניים עצובות שקראו לי. דיברנו קצת בהפסקה, היא סיפרה שהינה קצינה בקבע שהשתחררה לא מכבר ולומדת גם קרימינולגיה. היא הייתה בת עשרים ושמונה. קינאתי בה, כי אותי לא רצו בקרימינולגיה (איזה מזל שלא), מה יעשו עם ילדה עם פוני, גם לא עזר שאבא שלי היה סוהר והכרתי את האלה שלו עם השוט המקופל ונגעתי בסורגים בדרך משלי. אחר כך דיברנו הרבה, ואני שתיתי את דבריה בצמא כתינוקת, בכל פעם הקדימה להגיע, והיינו עומדות על הגשר שהוביל לבית הספר לחינוך, היא הייתה מסננת את העשן כלפי ענפי הבונגוויליאה הסגולים בעיניים מכווצות ואני הייתי מחכה. לקח הרבה שנים עד שהבנתי שהצער אצלה הוא אורח חיים.
רעיה התחילה לחייך, ונפגשנו בתל אביב. היא הייתה מדברת ומשתתקת, כאילו מצטערת על המלים שחמקו ממנה אלי. הרגשתי שהיא מסתירה, למרות שהייתה בה כנות נוגעת ללב. ישבנו בבתי קפה, לפעמים על חוף הים, ויום אחד היא הזמינה אותי לביתה.
אמא שלה, בעלת זרועות רחבות וצמידי זהב מקשקשים, הביטה בי באלכסון חשדני. החדר שלה היה סגור לקהל, אבל לא בפניי. בחללו הדהדה מוסיקה כנסייתית של הנדל, והמבט שלה היה הולך ונעשה מצועף ואובד ככל שתעתה בין הצלילים. תקשיבי כמה שזה שמיימי, תיגעי, זה האמיתי, הייתה אומרת לי. הקירות אצלה היו עמוסים בספרות העולם עד התקרה, היא בלעה ספרים כאכלנית כפייתית, בעיקר ספרי פילוסופיה, ואצבעותיה נגעו בדפים בחרדת קודש. במשך שנים התכתבה עם ברוך קורצווייל, היא אהבה אנשים מרום קומתו ומעלה, והעריצה את היד שכתבה לה מלות מרפא מתוך גדולת המוח. אחרי שהתאבד אמרה, שהיא מבינה ללבו, שלפעמים אין דרך אחרת, שרק כך אפשר להשקיט נפש סוערת שמאבדת טעם בחיים. הייתי כבר בת תשע עשרה, ורציתי להבין מהיכן רעיה מדברת, ולא הבנתי. היא לא פירטה, אבל רמזה על חוויה רעה בצבא, שפגעה בגופה ובציפור נפשה, והיא נסחפה והייתה לטרף בידיהן של חיות רעות, ולא היה לה כוח למחות. הכאיבו לי, אמרה ולא פירטה.
אמא שלה, בעלת זרועות רחבות וצמידי זהב מקשקשים, הביטה בי באלכסון חשדני. החדר שלה היה סגור לקהל, אבל לא בפניי. בחללו הדהדה מוסיקה כנסייתית של הנדל, והמבט שלה היה הולך ונעשה מצועף ואובד ככל שתעתה בין הצלילים. תקשיבי כמה שזה שמיימי, תיגעי, זה האמיתי, הייתה אומרת לי. הקירות אצלה היו עמוסים בספרות העולם עד התקרה, היא בלעה ספרים כאכלנית כפייתית, בעיקר ספרי פילוסופיה, ואצבעותיה נגעו בדפים בחרדת קודש. במשך שנים התכתבה עם ברוך קורצווייל, היא אהבה אנשים מרום קומתו ומעלה, והעריצה את היד שכתבה לה מלות מרפא מתוך גדולת המוח. אחרי שהתאבד אמרה, שהיא מבינה ללבו, שלפעמים אין דרך אחרת, שרק כך אפשר להשקיט נפש סוערת שמאבדת טעם בחיים. הייתי כבר בת תשע עשרה, ורציתי להבין מהיכן רעיה מדברת, ולא הבנתי. היא לא פירטה, אבל רמזה על חוויה רעה בצבא, שפגעה בגופה ובציפור נפשה, והיא נסחפה והייתה לטרף בידיהן של חיות רעות, ולא היה לה כוח למחות. הכאיבו לי, אמרה ולא פירטה.
ההמשך יבוא…
ספור מעניין. אמשיך לעקוב.
שווה לחכות, עדי, בוא יבוא.
מסופר יפה ,הכאב של עדה נוגע מסקרן ומגרה להמשך
רעיה, כמובן (תיקון )
חנה, לבקשתך החלק השלישי והאחרון, ותודה.
הסיפור יפה ואני חשה בו אמת. לדעתי הוא צריך להתחיל בשורה:אקרא לה רעיה..