הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מאת: לבנה מושון
יש לה ציפורים בראש. לא קלישאה.
יש לה ציפורים בראש. לא קלישאה.
אני יושבת בחדרי, שעת בוקר מוקדמת. צריך לכתוב
(המאמנת האישית שלי הייתה אומרת אין צריך,
יש רצוי, כדאי, אפשר, שום דבר לא צריך,
ובוודאי לא מוכרח) אבל אני מקשיבה לציפורים.
הן ממלאות את כל השכונה שלי, מכל הסוגים.
כל פעם מגיעה אורחת חדשה, או קבוצה שלמה:
עורבנים, סיקסקים, צופיות ירגזים, סיסים,
שחרורים, דוכיפת (המלכה הלאומית שהוכתרה
לא מכבר) ומיינות. פעם ראיתי אנפית בקר
מבוהלת הולכת ברחבה שלפני בית הספר
השכונתי ולא מבינה מה היא עושה שם באין לה
ערימת אשפה או פרה נייחת לעמוד עליה.
עקבתי אחר הנקר שטיפל בגזע העץ שעל
המדרכה, לא רחוק מהחלון שלי. הוא עבד
עליו כמגלף מקצועי. על השולחן שלי יש
דרך קבע חוץ מספר תנ"ך, מגדיר שלם
של ציפורים ועופות, על כל מקרה.
(המאמנת האישית שלי הייתה אומרת אין צריך,
יש רצוי, כדאי, אפשר, שום דבר לא צריך,
ובוודאי לא מוכרח) אבל אני מקשיבה לציפורים.
הן ממלאות את כל השכונה שלי, מכל הסוגים.
כל פעם מגיעה אורחת חדשה, או קבוצה שלמה:
עורבנים, סיקסקים, צופיות ירגזים, סיסים,
שחרורים, דוכיפת (המלכה הלאומית שהוכתרה
לא מכבר) ומיינות. פעם ראיתי אנפית בקר
מבוהלת הולכת ברחבה שלפני בית הספר
השכונתי ולא מבינה מה היא עושה שם באין לה
ערימת אשפה או פרה נייחת לעמוד עליה.
עקבתי אחר הנקר שטיפל בגזע העץ שעל
המדרכה, לא רחוק מהחלון שלי. הוא עבד
עליו כמגלף מקצועי. על השולחן שלי יש
דרך קבע חוץ מספר תנ"ך, מגדיר שלם
של ציפורים ועופות, על כל מקרה.
לכל ציפור יש קריאה משלה. אני חולה עליהן.
יש אנשים שיבחרו ללכת בשדה ויעצרו
בהתרגשות ליד כל פרח. אני מסוגלת ללכת
ברחוב ולעמוד ארוכות ליד עץ ולחפש את הקול
שמצייץ, חייבת (המאמנת האישית שלי הייתה
אומרת אין חייבת, אה, כבר אמרתי ) לראות
מי הציפור, מה צבעה, מה היא אומרת לי ולכולם.
יש ציפור שמנגנת לי שנים ואני לא מצליחה
להבחין בה באמירי העצים ולא לזהות אותה.
הציוץ שלה עושה לי כאב בטן דכאוני כי זה
אומר שהאביב בא ואני עדיין רוצה גשם.
יום אחד עוד אתפוס אותה.
יש אנשים שיבחרו ללכת בשדה ויעצרו
בהתרגשות ליד כל פרח. אני מסוגלת ללכת
ברחוב ולעמוד ארוכות ליד עץ ולחפש את הקול
שמצייץ, חייבת (המאמנת האישית שלי הייתה
אומרת אין חייבת, אה, כבר אמרתי ) לראות
מי הציפור, מה צבעה, מה היא אומרת לי ולכולם.
יש ציפור שמנגנת לי שנים ואני לא מצליחה
להבחין בה באמירי העצים ולא לזהות אותה.
הציוץ שלה עושה לי כאב בטן דכאוני כי זה
אומר שהאביב בא ואני עדיין רוצה גשם.
יום אחד עוד אתפוס אותה.
זה התחיל כבר בגיל 18. גרתי בבית הוריי,
ליד ואדי בתל-אביב. היו שם עופות מים רבים,
אבל שלדג אחד נאחז בגינה שלנו.
אחריו חנה בה פרפור עקוד. בשבתות הוא
היה צורח עד לב השמים. אחרי שנה אזרתי
אומץ ועצרתי ליד חנויות הימאים ברחוב אלנבי
בתל אביב, סמוך לכיכר המושבות, ומבלי להבין
בנושא קניתי משקפת ענקית שעלתה המון
במונחים של אותם ימים. יש לי אותה עד היום,
היא כבדה וישנה ומונחת על החזה כמו שתי אבנים,
אבל אני לא מסוגלת לזרוק אותה. נרשמתי
אז לקורס של אמוץ זהבי בחברה להגנת הטבע,
שעסק בזנבנים שבערבה. לראות את האור הציפורי
בעיניו של החוקר הזה ולמות. הוא התמכר לחצבה,
ובזבז עשרות שנים בסביבות הקיבוץ במעקב.
בכל נסיעה שלי לים המלח אני מתעסקת לא
רק בתפוח סדום אלא רודפת אחרי הטרסטמיתיות
המדהימות. אף אחד לא מבין, אבל לא אכפת לי.
ליד ואדי בתל-אביב. היו שם עופות מים רבים,
אבל שלדג אחד נאחז בגינה שלנו.
אחריו חנה בה פרפור עקוד. בשבתות הוא
היה צורח עד לב השמים. אחרי שנה אזרתי
אומץ ועצרתי ליד חנויות הימאים ברחוב אלנבי
בתל אביב, סמוך לכיכר המושבות, ומבלי להבין
בנושא קניתי משקפת ענקית שעלתה המון
במונחים של אותם ימים. יש לי אותה עד היום,
היא כבדה וישנה ומונחת על החזה כמו שתי אבנים,
אבל אני לא מסוגלת לזרוק אותה. נרשמתי
אז לקורס של אמוץ זהבי בחברה להגנת הטבע,
שעסק בזנבנים שבערבה. לראות את האור הציפורי
בעיניו של החוקר הזה ולמות. הוא התמכר לחצבה,
ובזבז עשרות שנים בסביבות הקיבוץ במעקב.
בכל נסיעה שלי לים המלח אני מתעסקת לא
רק בתפוח סדום אלא רודפת אחרי הטרסטמיתיות
המדהימות. אף אחד לא מבין, אבל לא אכפת לי.
זהו, עכשיו השתתקו הציפורים. סיימו להתקוטט.
איזו דממה. אפשר (למדתי משהו) להתחיל את היום…
איזו דממה. אפשר (למדתי משהו) להתחיל את היום…
לבנה הצפרית, ציפורים מופלאות מקננות בבלוגיה שלנו הודות לפוסטים שלך.
המשקפת הכבדה והישנה, ה"מונחת על החזה כמו שתי אבנים", שאינך מסוגלת לזרוק, נועצת סכין בלב הקורא (והכותבת, מן הסתם) ורומזת על החמצה. יש כאן סיפור, לבנה. מתי נקרא אותו?
התענגתי על ציוץ הציפורים. ואיזה טעם נפלא יש למילים האלה, כשהן ממריאות מהלשון: "סיקסקים, צופיות ירגזים, סיסים, שחרורים, דוכיפת". אפשר להתחיל את היום…
בוקר טוב שחר-מריו, לכל דבר יש את הסיבה ויש את המסובב. יש המון ציפורים, ויש אחת ויחידה, והעין הניצית שלך יודעת לסמן אותה.חייבת לשאול: פעם ביררת עדשים? ותודה.
שיר מלא ציוצים. תודה על הפתח לעולמם של חובבי בעלי הכנף.
איפה יש ואדי בתל-אביב ? (נתיבי/נחל איילון ?)
עדי עסיס, האם מוצא משפחתך מסוריה? אם תשיב לי, ארחיב את שאלתך.
והתשובה: פעם היה האיילון – איילון, עם צמחיית מים ירוקה וגבוהה, קני סוף, הרדופים, ערבות בוכיות, עצי צפצפה, אקליפטוסים וקיקיונים – עד שעלה עליהם הכורת וגם האספלט של נתיבי איילון – והוא התפתל (כהמשכו של נחל מוסררה) ממקווה ישראל אל תוך מבואות העיר; בכל חורף הוא שטף את הבתים הסמוכים לו ומירר את חייהם של כל מי שזוכרו לרעה.יש לו היסטוריה סיפורית עניפה, בנוסח הרפתקאות תום סויר, רק פרובינציאלי יותר ועם אבק עברייני כבד.וכן, כל ציפורי שנות ה-60 וה-70 קיננו בשתי גדותיו, ושדות הגזר הסמוכים לו הוסיפו לו חן ועוד יותר בעלי כנף.
אכן.
ארם צובא, הלא היא חאלב בסוריה.
שם אימי שאמע ושם אבי עסס שעוברת לעסיס.
ותודה על ההיסטוריה הפורחת של האיילון.
טוב, עדי, רציתי לספר לך שהוריי מאותה גלות, שרואה עצמה משפחה אחת.
נעים מאד להכיר לבנה.
אכן משפחה מפוארת יש לנו…(בלי עין הרע :))
לבנה, כמה נעים להתחיל את היום בציוץ צפרים, בזכותך אני מטה עכשיו אוזן לצפורים בגינה שלי
לחני, סתם לידיעה, מדינת ישראל, כמי שיושבת לאורך השבר הסורי-אפריקאי, משמשת תחנת מעבר הגדולה ביותר בעולם לציפורים ולעופות נודדים שמוצאים בה את הנתיב האולטימטיבי למסעותיהם, ולכן אין עוד ארץ שעשירה במגוון אדיר של בעלי כנף כמו ארצנו הזעירה.
נכון מאוד והצפרים הם חלק מובן מאליו בנוף שלנו ורק שהן אינן, כמו בתורכיה למשל, ממנה חזרתי עכשיו, שם אין כמעט צפרים בזכות "הציידים הזריזים" והדממה בטבע מטרידה, רק כשחוזרים משם שמים לב עד כמה הציוצים הם חלק נפלא מחיינו.
זה סיפור אהבה ציפור לבנה. הוי התשוקה למשקפת. (אבי קנה משקפת כמה תשוקה היתה בקניה הזו….) והואדי, הסורר, השטפונות והביצות וקולות הצפרדעים נשמעו קילומטרים משם והלאה, וסבך הסוף בתוך הבוץ וריחות ההרדופים, ובתוך כל זה הצפרים במשקפת הרואה את הלב שלך עכשיו יותר מתמיד.
הכנסת אותי כל כך פנימה לבנה, אל הזכרונות שלי, שמאפשרים להרגיש להריח לשמוע גם את האבנים על החזה. אבנים יש להן הופכין.
לאורה, האם ההיכרות שלך היא עם המוסררה? אלו זכרונות? כי זה נשמע אותנטי אצלך וחי. ולמה אביך השתוקק למשקפת? מעניין.ותודה לך.
לבנה, בשבילי הואדי היה מחוז לטיולים בשבתות בעיקר, ולפעמים אחרי הצהריים, ילדותי היתה בקרית שלום, והואדי היה מקום שהלכתי אליו כהרפקאה, משהו שלא נינגע ע"י יד אדם, משהו ראשוני , ואני זוכרת הייטב את השיטפונות, ומה הם עוללו, אבל אם אתייחס רק לואדי כטבע, זה היה הטבע בעיר, אני מתגעגעת למוסיקת הצפרדעים, את זוכרת את יללות התנים בלילות? את צפירת הרכבת לפנות בקר אולי בסביבות שש בבקר, ובשתים בלילה? והענין בצפורים, בזמנו היו באיזור כל כך הרבה מיני צפורים, הדוכיפת היתה בשבילי המלכה , ואדום החזה שהיום קוראים לו חומריה, והפשושים, פעם ידעתי לזהות אותן היה לנו לוח בבית עם כל צפורי הארץ , כשהייתי רואה צפור הייתי רצה ללוח ובודקת את מי פגשתי היום, וידעתי לזהות את כולן, וגם אני הלב שלי היה בצפורים יותר מאשר בצמחים.
בענין המשקפת, אבי אהב לטייל בארץ, אהב במיוחד את הגליל, מן התחתון לעליון, וטייל הרבה בה בנעוריו, וחלם שתהיה לו פעם משקפת כדי שיוכל לצפות למרחוק. הוא לקח אותנו לטיולים לא מעט, בכל מחוזות נעוריו אבל בלי משקפת, ורק כנולדו הנכדים הוא ממש את הקניה הזו, הוא כבר כמעט לא השתמש בה, אבל נתן לנו אותה, כל פעם שידע שיוצאים לטיול, אבל הנכס הזה היה שלו, הוא הקפיד לבקש אותה בחזרה, והיום משהלך היא שמורה אצלי גם בלב, הצלחת לרגש אותי עם סיפור המשקפת , 🙂
ובכן, הוריי גרו מהעבר השני של הנחל, כמעט היינו שכנות, ואנחנו יודעות על מה אנחנו מדברות. בנים שהסתובבו בערוץ שלו קיבלו בערב מכות מההורים, כי שם ישבו לעשן ראשי "המאפיה" והוא נחשב למקום של גנאי.
אכן הבאת את הציפורים בתחושה מלאה.
איפה גרת בת"א ליד ואדי (גם אני נודלתי וגדלתי בת"א).
אולי מאמן אישי בהמשך לפוסט הקודם שלך.
מלא חיים קול וצבע.
איציק, אני מבקשת שתדייק. הייתה לי מאמנת אישית, לא מאמן. היא הייתה מכינה לי בכל פגישה תה צמחים ומגישה עוגיות. היא הייתה אמפתית והייתה לנו אחוות נשים, לא יותר. הציפורים בראש ממש לא קשורות בה. בקשר למגוריי ראה מה כתבתי בתשובתי המורחבת לעדי עסיס.
"הציפור – היא שיר השירים של כדור הארץ. הציפור היא פואימה… על כרחך תתקנא בציפורים שנדדו. ומי יודע, אולי גם הן מתקנאות בנו, הנשארים…"
(מתוך מסעי הציפורים ק. דוידוב תרגם שלונסקי)
מצפר אל צפרית שלוחה כנף ברכה וחיוך ועונג לקריאת הפוסט הציפורי.
"הציפור – היא שיר השירים של כדור הארץ. הציפור היא פואימה… על כרחך תתקנא בציפורים שנדדו. ומי יודע, אולי גם הן מתקנאות בנו, הנשארים…"
(מתוך מסעי הציפורים ק. דוידוב תרגם שלונסקי)
מצפר אל צפרית שלוחה כנף ברכה וחיוך ועונג לקריאת הפוסט הציפורי.
איזה ציטוט יפה הבאת. הבנתי שגם אתה בעניין צפורי, עניין פואטי או גם מדעי? ותודה משה.
הייתי הרבה שנים צפר חובב. צילמתי המון, הייתי בקשר הרבה שנים עם אחד הצפרים והאנשים המיוחדים בארץ: שלום זו-ארץ.צפיתי כמה פעמים בצפרים נדירות שאינן מגיעות לארץ כמו למשל: שפמתן או ירגזי משופם ועוד. וציפורים בשבילי הם השירה בעצמה ומקור השראה
הייתי הרבה שנים צפר חובב. צילמתי המון, הייתי בקשר הרבה שנים עם אחד הצפרים והאנשים המיוחדים בארץ: שלום זו-ארץ.צפיתי כמה פעמים בצפרים נדירות שאינן מגיעות לארץ כמו למשל: שפמתן או ירגזי משופם ועוד. וציפורים בשבילי הם השירה בעצמה ומקור השראה
:))
למה תמיד לצפרים וחובבי הטבע הכבדים יש שמות כמו גבע חובב-טבע ושלום זוארץ, ויפרוקית שבטבטית ?
רונית היקרה, אולי מאותה סיבה שלוחמת ללא חת, לביאה כמוך, נושאת שם משפחה בר-לביא:)
אם כך קטונתי. זו הרגשה מיוחדת, נכון?
זו חוויה נפלאה. ובאמת ארץ ישראל נתברכה בזכות השבר במינים רבים. ובתכניות העתידיות שלי אחזור לאהבה ישנה זו. משקפת ומגדיר יש. ואולי גם אצמיח כנפיים:)
כתבת מקסים והייתי שם בשמים עפתי לרגע.
השמיים הם הגבול, תהני!
איזה יופי.
מזכיר את השיר ששר מתי כספי, שיר מרחף כזה "יש לי ציפורים בראש, הן עפות, הן יפות", משהו כזה.
בעמק החולה היית לאחרונה ??
חגיגה לאוהבי הציפורים באשר הם.
לרונית עמק החולה הוא חלקו הצפוני של השבר הסורי אפריקאי – וככזה הוא מהווה ראש החנית של נתיב הצפורים הנודדות ויש בו מכל טוב העולם בעלי כנף. ורק חקלאי הסביבה יודעים שלצד החוויה שהטבע מעניק להם, איזה מחיר תנובתי כבד עליהם לשלם בעד הענוג שנקרא שמורת ציפורים.
פעם בכף קלע,נתונה ברצועות גומי רתומות אל שני בדי זית מחוברים במפוסק,הוטחה אבן אל עבר דרור שאחז בצפורניו את תייל החשמל המתוח בין עמודי העץ.
זו הייתה פעם אחת יותר מדי.
חולשה של שבריר שניה ללא מחשבה תחילה.
באחת נשמט הדרור,והוטח אל כביש האספלט הלוהט בחום הקיץ.
מועקה גדולה.
מאז נמצאו לא מעט דרכים לכפר על המעשה הנקלה.
חלפו עשרות שנים,ודומה שהייתה זו דרך מוזרה לכבד ולהוקיר את אוכלוסיית בעלי הכנף.
אין ספק שדרכך מועדפת.
לא קלישאה,אלא ברית עולם עם "אחוות בעלי הכנף"
אני חושבת שאני מתחילה לזהות, א".