שחר-מריו מרדכי משורר
באפריל 1941, בזמן שבאירופה השתוללה מלחמת העולם השנייה, התחוללה בעיראק הפיכה אנטי-בריטית, שבמהלכה קצינים לאומניים פרו-נאציים עלו לשלטון. המשטר החדש בעיראק, תחת הנהגתו של רשיד עלי אל-כילאני, לא החזיק מעמד יותר מחודשיים. בימים האחרונים לקריסת המשטר הפרו-נאצי שרר תוהו ובוהו שנוצל בידי חיילים עיראקיים והמון מוסת כדי לפרוע ביהודי בגדאד (גם יהודי בצרה הרגישו את נחת זרועם של הפורעים). מעשי רצח, אונס וביזה פשו בבגדאד במשך יומיים – האחד והשניים ביוני 1941 – ימי חג השבועות. קרוב למאתיים יהודים נרצחו במאורעות ה"פַרְהוּד" (פוגרום/פרעות). האירוע המוזכר בשיר להלן התרחש בחלוף עשר שנים עם עליית רוב יהודי עיראק למדינת ישראל הצעירה.
בא יום/ שחר-מריו מרדכי (ראה אור ב"עמדה" 19)
אָחֲרֵי שֶׁבַּא יוֹמָהּ שֶׁל סַבְתָּא שָׂרָה,
יָרְשָׁה אָחוֹתִי אֶת מִסְפָּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלָהּ
וַאֲנִי יָרַשְׁתִּי אֶת הַמְּקָרֵר, שֶׁעָלָיו תָּלוּי
לוּח הַשָּׁנָה.
כְּשֶׁאֲנִי מְחַיֵּג אֶל
סַבְתָּא שָׂרָה, אֲנִי מְדָבֵּר אֶל אָחוֹתִי,
וּמְדַבֵּר אֶל אָחוֹתִי כְּמוֹ שֶׁמֵעוֹלָם לא דִּבַּרְתִּי
עִם סַבְתָא שָׂרָה.
רַק פַּעַם אַחַת שׂוֹחַחְנוּ, אֲנִי וְסַבְתָּא שָׂרָה.
זֶה הָיָה אָחֲרֵי שֶׁסַּבָּא בָּא
יוֹמוֹ.
סַבְתָּא סִפְּרָה עַל הַשָּׁכֵן בְּעִירָאק, שְׁלמה,
שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת גָּדוֹל, וּמָמוֹן רָב הָיָה לוֹ
וְחֶלְקַת אָדָמָה וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת וְאִישָׁה.
וּכְשֶׁנֶחְפְּזוּ שְׁכֵנָיו לְיִשְׂרָאֵל,
סֵרַב שְׁלמה לַעֲזוֹב אֶת סִיר הַבָּשָׂר
וּבָאוּ הַבּוֹזְזִים וּבָזְזוּ אֶת מָמוֹנוֹ
וּבָאוּ הַפּוֹרְעִים וּפַרְעוּ בְּאַדְמָתוֹ
וּבִבְנוֹתָיו וּבְאִשְׁתוֹ
וּבְחַיָּיו.
כָּכָה, אָמְרָה, הֵבִיא שְׁלמה אֶת יוֹמוֹ בְּדִיוּק בְּיוֹמָן.
סְתָם הִתְעַקֵּשׁ שְׁלמה, נֶאֱנְחָה סַבְתָּא, וּבָאוּ הַכְּלָבִים וְלָקְחוּ אֶת חָיָּיו.
וְגַם אָחוֹתִי הִתְעַקְּשָׁה עַל חַיָּיו שֶׁל הַכֶּלֶב
הַמִשְׁפַּחְתִי שֶׁלָנוּ.
וְשִׁלְּמָה בְּמָמוֹנָה עֲבוּר נִתּוּחַ לְהַצָּלָתוֹ.
וְהִצִּילָה אוֹתוֹ (עַד שֶׁבָּא יוֹמוֹ),
וְהִצִּילָה אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁל סַבְתָּא
וְאֶת הַמְּקָרֵר שֶׁל סַבְתָּא הִצַּלְתִּי אֲנִי
עִם לוּחַ הַשָּׁנָה אֲבָל בְּלִי סִיר הַבָּשָׂר שֶׁל סַבְתָּא.
וְרַק אֶת סַבְתָּא שָׂרָה אִישׁ לא הִצִּיל
מֵהָחוֹשֶׁךְ שֶׁבַּא ובָזַז אֶת עֵינָהּ הַשְׂמָאלִית
וּפָרַע, וּפָרַע בְּעֵינָהּ הַיְּמָנִית.
אֲבָל לא מָנַע מֵעִוֶּרֶת
לִרְאוֹת
בְּלוּחַ הַשָׁנָה הָעִבְרִי
אֶת יוֹם הַשָׁנָה לְמוֹתוֹ שֶׁל סַבָּא,
וּלְהָבִיא אֶת יוֹמָהּ בְּדִיוּק בְּיוֹמוֹ.
איזה שיר! עשוי היטב, מקורי, עממי, קונקרטי… כל הדברים הטובים שאפשר לומר. כמי שחייתה עם משפחה עירקית המשך עשרות שנים אני מזהה את הביטוי 'בא יומו' . עשית בו שימוש נפלא.
סבינה, תודה! שמחתי לקרוא את תגובתך.
מושלם.
שולמית, תודה. ועוד אחת.
יפה ומרגש וחשוב להזכיר ולזכור
מי אם לא הנכד?
לא תמיד זוכרים את תהליך כתיבת השיר, אבל את זה אני ממש זוכר. וכך הרגשתי, מירי, כשסיימתי לכתוב אותו (כאילו הוא נכתב מעצמו) – שנפלה בחלקי הזכות/המשימה לתעד את זה, יהיה מספר הקוראים אשר יהיה. תודה.
נהדר. כמעט סיפור, אבל לא. והאירוניה צובטת לב
שיר יפהפה, שחר מריו, סיפורה של סבתא שרה מזכיר סיפורם של סבים וסבתות רבים. גם סבי היה עוור שראה יותר מכולם ,אבל אני נכדתו לא זכיתי לראותו . הוא מופיע כדמות חשובה ברומן החדש שלי. שירך מעלה בי זכרונות מבית אימי, שחר מריו היקר. שיר רגיש ונוגע
לאה, תודה. אוהב מאד את תגובותייך הנדירות. עכשיו יש לי עוד צביטה קטנה בלב, וגם היא עושה לי מנגינות.
🙂
חנה, תודה. מרגש לקרוא שהשיר מהדהד גם בזכרון בית אבא ואמא של אחרים.
את נשמה זכה.
ולאיזה ספר חדש התייחסת בדברייך? רומן בכתובים? באיזה שלב של התהליך את נמצאת? האם בינתיים את יכולה לחשוף משהו מדמותו של הסבא העיוור? האנשים האלה מרתקים אותי. (בתהליך הכתיבה שלי בשנים האחרונות אני שוב ושוב הולך שבי אחר סיפורי המשפחה המדהימים של סבי וסבתי משני הצדדים).
בהצלחה, יקרה!
בבוא הזמן אפרסם ממנו פרקים לכשיצא לאור בעזרת השם. סבא שלי זכר פסוקים שלמים בעל פה מתוך התנ"ך, ובקובץ סיפורי הקצרים יש סיפור שנקרא "גשם עוור" וגיבורו הוא עיוור מאוד מיוחד גם אני, שחר מריו, מאוד נמשכת למופלאות השקטה של העיוורים ויכולתם לראות בעיניים שבלב
אח…איפה הם, ה"סבאים" ההם? שפסוקי התנ"ך שגורים בפיהם…
אחכה לפרסום הספר, חנה.
שחרמריו, מרגשת הדמות של סבתא שרה ומערכות היחסים ששזורות בשיר.
אני אוהבת כאן, את הכתיבה המעגלית, יש בזה נחמה למרות הסופניות. (טוב, אולי לי זה נראה נחמה)
תמי, אני מסכים. יש איזה סוג של נחמה במעגליות שטווה/מתווה השיר. אולי משום שמעגלים – מבחינה גאומטרית – נסגרים, ואין בהם זוויות חדות- פינתיות אלא תחושה של רכות. בכל זאת יש כאן זווית, וזו זויית הראייה שלך
🙂
והיא עצמה – רכה ומאפשרת נחמה.
תודה.
שחר-מריו, משורר ואיש אמת, איזה שיר מרגש. כאז כן עתה – אני אוהב אותו. הוא כתוב פרוזאי, פשוט אבל מתפתח כל כך יפה מבית לבית עד שמתקבלת לך תמונה משפחתית מלאה מהסבתא ועד הדובר והכול דרך רעיונות סופר-מקוריים ופשוטים, יומיומיים, בניסיון לשמר את הזיכרון של האהובים שלנו כאשר הם נעלמים מאיננו והולכים אל האין או אל העולם הבא. זה תלוי כמובן את מי שואלים. וצר לי לומר זאת לכל השמאל הקיצוני המתלהם והמפגין, בשיר הזה טמון גם לקח. רני.
צריך להיות כמובן "מעינינו". (בשורה הרביעית בתגובה). אני לא בפוקוס הבוקר. רני
אתה מאד בפוקוס, רני. המחשבה שלך מהירה מהיד הכותבת. כשאתה מגיע עם היד הכותבת ל"עינינו", המחשבה כבר הגיעה בריצה אל "האין או העולם הבא", ולכן יצא לך: איננו. מה עוד שזה גם לא רע מבחינה פואטית.
אגב, אני חושד בך שתמיד אתה בפוקוס; בוקר, צהריים, ערב וליל. ולכן – סופר אמת ועורך יקר – לכבוד ולעונג לי שאתה מפגין אמון שכזה בי. אלוהים יודע שהייתי זקוק לאמון בלתי מסוייג מעורך. ועל כך תודתי לך ותודתי ל"בננות בלוגס" שהביאוני עדיך.
🙂
(איזה נאום בר מצווה דפקתי, הא?)
שיר מצמרר ויפה להפליא
אני מניח שאולי באיזשהו מקום זו התגובה התמציתית שייחלתי לה.
תודה, ענת.
שיר מצוין,אני מרגישה שהוא דובר עם משהו עמוק בי.
אמרת שתשלח לי מייל כשתעלה אותו, זה, זה?
יהודי עירק, סבתי עלתה ארצה על גמל, בגיל 4, בשיירה, בראשית המאה.שארית המשפחה הגיעו-גורשו בשנות החמישים. לא כולם נקלטו. תמהני אם היו ביניהם מתעדים. כמה מדודי אבי היו פרשני מקרא ומורים. אחרים הגיעו הנה ונתקלו בבעיות פרנסה ואחר באפליות כשתקרת זכוכית לא שקופה מונעת מהם להזדקף.
רובם נטמעו, חרוצים, במסחר ובאוניברסיטאות,הם שינו שמותם ומבטאיהם כדי להיטמע בארץ אבותיהם…
שחר, שיר מרגש, חם, פשוט מרכב על זכרון וחיים שם וכאן ועכשיו, והכל בלוליינות רווית כישרון. ניפלא שחר.
נפלאתה תגובתך לי, אורה.
תודה!
רות, בלשון דיווחית-יובשנית משהו את משרטטת קווי מתאר לכאב, שקשה לתפוס אותו, וטוב שאת ממסמרת אותו אל הדף (הוירטואלי). המהגר משלם מחיר כבד מנשוא (בנפשו ובגופו, בלשונו ובמשלח ידו) למען שלמות הנפש והגוף של צאצאיו ולפעמים גם של החברה, שאליה בא ולא נטמע בקרבה.
לא ידעתי שיש לך קשר משפחתי ליהדות עיראק. הפתעה. אולי תרחיבי בהזדמנות?
ותודה!
תודה על התגובה החמה, רובנו בני תערובת וזה ייחודנו. גם ילדי מפצירים בי לא אחת לשרטט איזה תוואי משפחתיואולי אעשה זאת אם כוחי יעמוד לי. נראה לי שבננות במתכונתה הנוכחית קופצנית מדי, וזה יפה, אך לא מתאים לתיעוד ביוגרפי רגשי. אולי שיחה, או מפגש.
אביטל, תודה.
אופס, כן… לזה התכוונתי. ונשתכח ממני הדבר. איך אוכל לפצות אותך?
שאשלח לך שיר אחר במקום?
השאלה כמה תתאמץ:)
Lol
אביטל,
🙂
הדיאלוג ביננו הוא דוגמא קלאסית לשיח גברי, שיח נשי.
אמרה האישה: "אמרת שתשלח לי מייל כשתעלה אותו, זה, זה?"
השיב הגבר: "אופס, כן… לזה התכוונתי. ונשתכח ממני הדבר. איך אוכל לפצות אותך? שאשלח לך שיר אחר במקום?"
ענתה האישה: "השאלה כמה תתאמץ", ותִבְּלה בסמיילי.
בשבילך, אביטל, אני אתאמץ (תרגום: וכי יש לי ברירה?)
🙂
סיפור נורא. ולמרבית הצער אנחנו משופעים בכאלה.
והסיפור הנורא הזה תומך קצת יותר בתזה של ההגות ההובסיאנית מאשר בזו הלוקיאנית, אני מניח.
"שלמה הביא את יומו בדיוק ביומן" (ממש על פי היומן)וסבתא הביאה את יומה ביומו של סבא, והנכד נשאר עם לוח השנה והמקרר "אבל בלי סיר הבשר" (!!). איזה נר מרגש לזכרם הדליק פה הנכד. הם ודאי היו מתגאים שחר-מריו יקר.
תודה, תלמה הקסומה.
לו רק היה שכל בקדקדי אז, כשיכול הייתי לדבר איתם, להתוודע לעולם הנפש…(טוב, זה מורכב, אבל זה להזדמנות אחרת).
עכשיו כל מה שאני יכול לעשות זה להדליק להם נר כמו "בא יום"
או כמו זה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9529&blogID=199
לעומת זאת, יש גם את סבא וסבתא מהצד השני, שאליהם החיבור הרגשי הוא ממדרגה אחרת לגמרי (טוב, גם כאן זה קצת מורכב). ואלה הנרות שלהם:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10868&blogID=199
ו –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6140&blogID=199
עברתי נר נר. מסע שהחל בפיהוק של חיפה והסתיים במשחת השיניים של סבתא. ובדרך "עב קטנה" (גם לי "יתקנו"?). ואליהו. הנביא. וכל הנרות ביחד אור איתן, שחר-מריו המאיר 🙂
אבל עכשיו – מואר.
🙂
שיר מפואר ש"מ. מבנה בנוי לתלפיות. איך גם את העצב והמוות והכאב והזוועות אתה מצליח לפאר במילותיך. וזה גם מין גל-עד למשפחה.
יעלתי, הכל זה עניין של מבנים ויסודות בחיים. והכל נע על הציר שבין המפואר לרעוע. לכן, מלכת הפרוזה הבלוגייתית, כשתגובה כזו באה ממך, אני עוד עלול/עשוי (תלוי בנקודת המבט) להשתכנע לעבור צד (שוב! חחח…).
תודה!
אוהבת את הסיפור המתנגן הזה, שהולך במעגל ומתכנס למעגלים פנימיים ומשתבללים, עד שהם מתנזקים במרכז לעין אחת, בין שרואה ובין שלא, ובדרך הם מגוללים היסטוריה של גלות- פזורה- עלייה, פרוזה של משפחה ושכנים, עם דמויות מרכזיות ודמויות משנה, ואחת מנווטת את זולתה ומתנווטת בגינה, וכולן מנווטות את הדובר והוא אותן, בהחייאה הדדית. יופי של סיפור, שחר.
לבנה, תודה. בהמשך לתגובתי ליעל, זה מעודד אותי לקבל תגובות כאלה מחבורת הסופרים של בננות (רן יגיל, יעל ישראל ואת). זהו אכן שיר פרוזאי, כפי שרבים אחרים העירו (כאן ומחוץ לבלוגייה), וקראת אותו נכון (אם יש דבר כזה "קריאה נכונה"). מצד שני, הסיפור הזה כתב את עצמו, ורק היה זקוק לאוזן שתקשיב לסיפור ותדרבן את היד להעלותו על הכתב.
ועוד דבר אחד – התגובה שלך נהדרת, מבחינתי. אאמץ אותה אם וכאשר אדרש לדון בשיר בעתיד. תודה!
ולאה איני וחנה טואג…כמובן!
אחלה מקבץ של סופרים.
מצויין. הנושא קרוב לליבך ואתה חופשי לבטא הכל ומצליח ומרגש.
גרא, תודה. חשוב לי לדעת שלא רק התיעוד עובר, אלא גם מה הרגשתי (ומרגיש) מעמדת הנכד.
מאד אוהב איך שאתה עושה שיר שחר מריו!
ואני מאד אוהב איך שאתה מגיב, עדי. ולאחרונה, מהמעט שיצא לי לקרוא משיריך – מאד אוהב את איך שאתה מתרגם עולם פנימי (כדורגל, פחדים וחרמנות סטלנית) למבע פואטי (טוב, כבר כתבתי לך את זה לפני כמה שבועות).
היי שחר,
מה קורה איתך? מה נשמע?
בעיניי השיר הזה הוא מעיקרו שיחה המתרחשת דרך האי-שיחה. והדיבור ההווִי הוא הדהוד של דיבור מהעבר, כשם שכל סיטואציית פריעה ומוות מההווה מהדהדת את זו מן העבר.
וכך נוצרת איזו תחושה לא מקרית של שותפות גורל שנוצרת הן על ידי דמיון או חפיפה תרחישית, הן על ידי ירושה פיזית, כלומר לקיחת חלק בנכס המאגד את הנפשות והדורות, והן על ידי השפה שבה אתה בדו-משמעות ובעוד דרכים לשוניות קושר את האחד באחר.
חוץ מזה יש בשיר הזה מן הרוח של מספר הסיפורים שבך… חן
חן יקר,
אתה ממסגר יפה את שיריי. מעניין איך שתחושת האֵינְאוויר – לפעמים – מולידה שירה, והקורא מאפשר – לפעמים – לנשום ולהתרווח. תודה.
באשר לשאלות הפתיחה שלך – מורכב. אני נתון בלחץ זמן מטורף לאחרונה תוך ניסיון לא מוצלח לנהל כמה עניינים במקביל. מצטער שלא שמרתי על קשר. אבל אפשר למצוא זמן להיפגש מתישהו החודש. תלוי גם בלו"ז שלך, כמובן. מקווה שאתה בטוב.
נכון, מעניין מה שאתה מצביע עליו. יש בקריאה של האחר השתתפות ונדמה לי שעצם יצירת השיתוף היא היא יציאה מן האינאוויר הזה, מעין מרחב שלישי אמפתי.
כן, גם אני לאחרונה הייתי עסוק-טרוד. מקווה שאתה מוצא זמן לנשום ובאוויר אמפתי. אשמח לראותך מרגע שתוכל. תעדכן אותי בבקשה וניפגש פגישה מחיית נפשות. חן
חנצ'ו, אעדכן אותך בפרטי. אמורה להיות לי נסיעה בקרוב. לכשאחזור – נקבע, אי"ה.
צ'או, במבינו.
אך, גם אני ברת מזל שתהיה לי סבתא שכזאת (וגם סבא) עם תמצית חוכמת חיים.
בכשרונך היטבת לבטא את הרגש שטמון באינטראקציה שלנו (אם אנחנו משכילים להקשיב) לסבתאות ואים שלנו. לפעמים נזכרים מאוחר מדי וכבר אין את ממי לשמוע ואת מי לשאול.
קשת, תודה.
השכלתי להקשיב, אבל לא השכלתי להרבות שיחה (ומפגש) עם סבתי מצד אבי.
היי שחר
לקרא ולדעת שזה אמיתי…
זה כתוב כמו שיר, אך מסתדר בראש כמו סיפור…
להתראות טובה
תודה, טובה.
מחבקת את שירך לליבי וגם אותך 🙂
כתבת את הוויתינו
ריקי, תודה!
חיבוק בחזרה.
ואתה הצלת את כולם בשיר שלך, הסטוריה משפחתית מעין חד גדיא לירית.
תודה, חני.
כן, אולי זה סוג של הצלה מהשִׁכחה ומההַשְׁכחה וגם מבניית נרטיב חסֵר בידי קבוצות אנטרס כאלה ואחרות. אבל בעיקר – זה מזור לנפש. הערך התרפויטי של הכתיבה. מה עוד שארגון הדברים בכתב מגלה את העקרון המארגן של היחיד ביחס לעצמו, ביחס למשפחתו וביחס לעמו ומקומו במארג הגיאופוליטי. ויש כאן מעגל שמאפשר סגירת מעגל.