שחר-מריו מרדכי משורר
שחר-מריו מרדכי
שׂוֹנֵאת. סִפּוּר אַהֲבָה?
(ראה אור ב"הליקון" – גליון 84 בעריכת אמיר אור; בטור של אילן ברקוביץ' במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", וצוטט בטור של מנחם בן ב"מעריב").
שְׁנֵי חֲדָרִים בִּפְלוֹרֶנְטִין: אֲנִי וְאַתְּ.
הַמִּטְבָּח צַר לְהָכִיל,
הַסָּלוֹן הוֹלֵךְ רָכִיל;
תֵּבָה גְּדוֹלָה וְדֹאַר בָּהּ מְעַט.
אַתְּ וַאֲנִי מוּל הַשֻּׁלְחָן שֶׁבַּמִּרְפֶּסֶת:
שְׁנֵי סַכִּינִים, שְׁנֵי מַזְלְגוֹת;
שְׁמָשׁוֹת שֶׁל עֶרֶב נִמְזָגוֹת
וְרוּחַ יָם נוֹשֵׂאת אֶת יָפוֹ לִנְוֵה צֶדֶק.
אֲבָל חֶשְׁכַת חֲדַר שֵׁנָה שׁוֹפֶכֶת אוֹר:
אֲרוֹן בְּגָדִים, הַחֲזִיָּה וְתַמְרוּקַיִךְ;
שִׁדָּה, רְאִי, מִטָּה זוּגִית – כָּרִית אַחַת.
אֲנִי יָשֵׁן, אַתְּ יְשֵׁנָה; אַךְ כְּשֶׁנֵּעוֹר
יִצָּמְדוּ לָהֶם לְבַד רַק חַמּוּקַיִךְ,
שְׁנֵי חֲדָרִים בִּפְלוֹרֶנְטִין; אֵינִי וְאַתְּ.
שחר מריו, "איני ואת," מה עוד יש לומר שלא אמרת בשתי המילים הללו? יש את החדר והנוף, החפצים שמשמשים עדות והלבד בתוך הביחד הזה, תכתוב, תכתוב הרבה שירים, חבל על כל רגע שלא!
תודה, חני, יקרה. תגובת פתיחה מחממת לב.
(אבל – לא צריך הרבה, צריך טוב. ואם הרבה טוב, לא צריך בכלל).
🙂
נכון שחר-מריו, אבל אני חושבתשכמות מפתחת גם איכות, כלומר לא הכל בשל, לא הכל ממש שיר אבל ככל שכותבים, מצירים מנגנים, יותר האיכות עולה, כמו שנורית זרחי אמרה לי פעם"אנחנו נדאג לכמות אלוהים לאיכות" ויש בזה משהו למרות שבהתחלה זה נראה מוזר…
אני צריך ללבן את הסוגיה הזאת עם אלוהים. ועם נורית זרחי…
🙂
שנינו ביחד וכל אחד לחוד- הדירה משקפת את הביחד בראי השינויים מ"אני ואת" ל"איני ואת" שיר מקסים מתאר מערכת יחסים זוגית באמצעות החפצים, מאופק ומינימליסטי ומחויך משהו- "הסלון הולך רכיל"- מקורי ויפה ,שחר מריו, כל שיר שלך פנינה, מתי הספר?
תודה, חנה, על המילים הטובות שלך כאן ובכלל.
ובאשר לשאלתך – הכל בעיתו.
שחר, שמח לפגוש בשיר היפה הזה גם כאן. הוא התפרסם ב"שירה והעיר הגדולה" שיצא זה עתה –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11534&blogID=182
ועמו עוד שיר מעניין במיוחד של שחר הקרוי "לפני הספירה", ש"מפטפט" בחוברת עם השיר של רוני סומק שבשכנותו, מתוך פרספקטיבה מאוד מסוימת על הציוויליזציה האנושית.
אמיר, תודה.
וכן. שמתי לב לדיבור היפה שיצרת בין שירו של סומק לשירי.
וגם את הטיול מקינג ג'ורג' (אצל איתי איצקוביץ) לפלורנטין (אצלי) ולאלנבי (אצל עידן נשר) אהבתי מאד. אורחים ערוכים יפה.
אני חושב שהשיר מבריק.
מהטובים שלך מבין אלה שקראתי.
יש בו את התמהיל הנכון (מבחינתי): תאור מדויק של שטח פיזי ורגשי. הומור קצוץ דק דק , כאב
והשלמה.
הכושר הלשוני המדהים שלך בא בשיר הזה לידי ביטוי במידה הנכונה כדי לשרת את השיר. (לעתים, אני מרגיש שצריך לרסן את הכשרון הזה שלך)
שבת שלום
הנחבא
אני משועשע ממדיניות הגזר והמקל שלך, נחבא. תודה!
אגב, השיר הזה נכתב לפני שנים בעקבות תרגיל שנתנה לי חברתך הטובה. נכון שלא ידעת?
לשחר מריו
יש לי הרגשה שאתה מבלבל אותי עם מישהו אחר.
ובכלל, אני נגד "הוצאה מהארון" באופן כפוי.
חשבתי שבאחד מהפוסטים הקודמים שלי הכרזת בריש גלי על שיר שלי שקראת לפני כולם ובאופן פרטי. לכן השבתי כפי שהשבתי.
אם שגיתי בקריאת תגובתך זאז, אני מתנצל. לקחתי את דבריך לתשומת לבי. לא אוציא אותך מהכלים, נחבא. גם אני נגד אאוטינג כפוי, אם כי זה יכול להיות משחרר.
זה נכון שהאאוטינג, גם אם הוא כפוי עשוי לשחרר(אם כי אני מעדיף שכל אדם יעשה את ההחלטה שלו בעצמו ובזמן המתאים לו).
אבל יש יוצאים מן הכלל:
הנה אני, מוצא את החופש שלי דווקא בארון.
אני יודע שזה נשמע כאוקסימורון ,אבל תחשוב על זה. האם אני לא צודק?
ההחלטה היתה ונותרה בידיך, נחבא. עד כמה שזכור לי, לא הסגרתי את שמך. וכעת, משכתבת לי שאני מתבלבל, אז יש מצב שטעיתי בך, הא…
ולגבי הארון, אני אאחסן שם בגדים, ואתה – את החופש שלך. ויעמוד ביננו ארון הברית.
עצוב ומביא תמונה מלאה.
התחלה של רומן.
אהבתי וכל פעם הפתעה רגשית-מילולית.
תודה, רות.
אביטל, זה היה דווקא סוף מוחלט של הרומן.
🙂
אבל הבנתי את כוונתך. תודה!
שחר יקר, שיר יפהפה.
שירה, תודה.
שיר מאד חזק שהזכיר לי באווירה דווקא שיר אחר לגמרי- מקצות תבל- של המשורר האידי יעקב גלאטשיין בתרגום בנימין הרשב(אם אמצא את הספר אז אצטט ממנו )
גם שם כאב גם כאן :איני ואת
תודה, דפנה.
ואשמח להכיר את השיר והמשורר. אם תמצאי, שתפי אותי.
שחר,יפים הנופים המילוליים המגשרים על פני התהום שבין אני ואת לאיני ואת
אהוד, תודה.
שיר חותך בקרביים, שחר מריו יקר.
אם יש סכינים במערכה השנייה ("שני סכינים, שני מזלגות"), הם חותכים במערכה האחרונה ("איני ואת").
"הלא ידענו להקיץ ביחד
ולא הפריד בינינו החלום,
פקחנו את עינינו אל היום
צמודי גופות בלי משטמה ופחד.
הלילה לא כרה בינינו תהום,
גשרנו גשר בין היום ואמש
ולא בייש אותנו אור השמש
ואחדותנו טהרה ותום.
איכה אירע איפה, כי יום אחד
השכמנו נכלמים, זרים מדעת
גזרו של דין. השפלתי המבט
ובידי עודה מוטלת יד
שבדברים שבירים השכילה געת –
והיא כבדה ונכריה לעד".
(שירי אהבה מספר עתיק/לאה גולדברג)
תודה, תלמה.
ואין על הסונטות של לאה גולדברג (המקוריות כמו גם אלה של פרנצ'סקו פטררקה, שתרגמה מאיטלקית). היא שמשה לי בית ספר להעברת תחושות למבעים פואטיים. ואני אוהב את עיני הרנטגן שלך, תלמה.
שחר,
זה כל כך מקסים.
קראתי כבר אז את השיר הזה שלך
כשמצאתיו 🙂
הוא נמזג אלי כל פעם מחדש,
ורוח הררית נושאת אותו כל פעם מכיוון אחר.
כן, רונית. אני זוכר שסיפרת לי על השיר הזה לפני שעלה ל"בננות".
תודה, חומד!
מופלא. היכולת לתמצת עולם שלם בשורה, כמו
שְׁנֵי חֲדָרִים בִּפְלוֹרֶנְטִין; אֵינִי וְאַתְּ.
מעידה על כשרונך הגדול.
גם הערב אקרא למסובים מסביב לשולחן משירך, הדיון בעקבותיו תמיד מוביל אותנו למקומות חדשים.
שבת שלום
קשת, תודה! מקווה שעָרַב השיר לחיך המסובים. השיר הזה כבר הגיע לכל מיני מקומות (מרצה באקדמיה כתבה לי אי-מייל שלימדה אותו). אבל ספרי לי לאיזה מקומות חדשים, אם בכלל, המריאו המסובים עם השיר הזה.
שבוע מצוין!
שחרמריו, תבה גדולה ומעט דאר. אין צדק בנוה (צדק), חשכת החדר שופכת אור. מיטה זוגית – כרית אחת. ועוד ועוד ניגודים משלימים ואין שלמות "בסיפור אהבה". האחד חסר מהשנייה ובכל זאת נוכחות קיימת של הדואליות הקיומית.
שיר אהבה עירוני ויפה.
תמי, תודה.
שחר מר-מתוק
שיר של קיץ תל אביבי
אירוני, מודע וסקסי להפליא
זה הבריזה שעושה את כל ההבדל 🙂
🙂
תודה, ריקי.
מרגש, מרגש ונוגע ללב. רישום בהיר, נקי עם הרבה סיפור קטן, עצוב.
לוסי, תודה.
זה מה שנקרא להוציא את המתוק מהעז
שיר משובח על פרידה.
יצא עסיס מעז.
🙂
תודה, עדי.
היי שחר
אני זוכרת את השיר הזה, הוא מאוד מוזיקאלי…. אני אוהבת את ריבוי הפרטיפ שיש פה: סכינים, מזלגות, ארון בגדים חזיה ראי…
משפט אחר שצריך לתלות על המקרר: תיבה גדולה ודאר בה מעט.
להתראות טובה
טובה, מבחינתי את תעודת כשרות 'בננתית' למוזיקאליות. אז תודה!
שחר, נדמה לי כי זהו אחד משיריך בהם אתה נותן את עיקר הטון לכוח הפרוזודי שלך, למשורר המנגן.
אני לא מצליח להיזכר – אבל השיר מאוד מזכיר לי מישהו או משהו, כלומר יוצר או יצירה מסויימים. אולי אזכֵר בהמשך.
השורה "שני חדרים בפלורנטין: איני ואת", ממחישה חזק וכואב את החלל אותו תופס האובדן, הגעגוע. יש לכל אלה יקום משלהם.
הבנתי שאתה נוסע. אז אאחל לך נסיעה טובה, תחזור במהרה, מחכה בסבלנות לטלפון הגואל. עד אז ד"ש יקרוֹת, חן.
חן יקר, אני בא מעולם פרוזודי, ואל לו ליוצר להתכחש לשרשי עולמו, שאם כן יקהה את כוחה של יצירתו.
הטלפון הגיע ויבוא. וגואל?
שחר
צחקתי בסלון שלך שהולך רכיל
התרווחתי בין בתי השיר שלך
אשר למרות שתיקתי לבי אינו צר מלהכיל
יופי של שיר!
תודה, איריס.
הי שחר, המספר שתיים שולט בשיר (שני חדרים, אני ואת, שני סכינים, מזלגות , מיטה זוגית וחמוקיים ) ולא חשדתי בכלום גם לא בכרית האחת שמבחינתי מעידה על ראשים קרובים וחיבוק צמוד.
הופתעתי לגלות שזהו פשוט הלילה הזוגי האחרון, ולמעשה בקריאה חוזרת ראיתי את הרמזים הפזורים המכינים את הקורא לסוף… בעצם כבר מהכותרת.
קשה ועצוב ושיר נהדר.
שחר יקר, גם השם שבחרת לשיר ניפלא, בנוסף לכל שנאמר עד כה. קדה לך.
אורה, תודה. ועם כל ה"בנוסף לכל שנאמר", הנה – הוספת הערה חשובה באשר לכותרת השיר.
🙂
ואין צורך לקוד, אבל אם כבר קדת, אענוד לראשך, אורה, נזר.
🙂
סיגל, אני חושב שזה חלק מהותי מתפקוד הסונט (וה"שונאת"). האוקטבה (שני המרובעים הפותחים את הסונט) מעמידה תמונה חיובית אך הפוכה לתמונה, שמתגלה בססטט (שני הטרצטים הסוגרים את השיר). אף הבדלתי בינהם באמצעות מילת ההיפוך "אבל". ואכן, פזרתי רמזים כבר בבית הראשון והשני (באוקטבה), אבל מעניין שהצלחתי "להטעות" גם בססטט.
מממ.. בכל זאת, תגובתך גורמת לי לשקול הסבה לתסריטאות. מצד שני, באיזה סינמטק צדדי יקרינו את הסרט, שאני חי בו?
🙂
ותודה לך על עוד קריאה מתגמלת (בעבורי).
כנראה שחר, שבתוך הסונט היה באמת סיפור אהבה גדול ובלי סימני שאלה, כי בתוך חדר שינה ששופך אור בניגוד לסלון החברתי, אני קוראת אור. ואז חזיה ותמרוקים בחדר הם בעיניי נוכחות של אהובה, וכמו שכבר כתבתי כרית אחת בשיר כל כך זוגי, עדיין לא חדרו להכרתי שהדובר בעצם כבר אינו. עצם זה שגם בססטט עדיין ניתן לקרוא חום ויחד, מדגיש את הקושי של הדובר להפרד בעצמו מהצמד שהיה ולסיים בצמד ססטט . זה מיוחד בעיניי שזה יצא כך. אני מאלו שכבר בתחילת הסרט מנחשים את הסוף ואחרי מספיק סרטים כבר לא נמצאות לי הפתעות ונהניתי להיות מופתעת.
והסרט שאתה חי בו שחר, בניגוד לסרטים של אנשים רגילים איננו מוקרן בהקרנה פרטית שלך כי בזכות פרסום שיריך יש לך צופים ולפי התגובות האולם מלא.
גם אם יהיה האולם ריק, סיגל, כל עוד את ביציע, אני מבסוט.
🙂
וכשאזכה באוסקר על הסרט שאני חי בו, שמך יופיע ברשימת התודות.
:-))
לקח לי זמן להגיב לשיר המצויין הזה
היתה בי התנגדות דוקא לשם כי נראה היה לי שהשנאה חד צדדית
מצידך
אבל
קריאה נוספת אחרי הנוספת הבהירה לי שלנוטש לא היתה ברירה והוא הציל את נפשות שניהם. שלום לך שנאה , ברוכה הבאה אהבה חדשה ויפה בלי תנאי דירה-של-נועם מרוקנת מאהבה.
מירי, מירי…
הדובר בשיר ייפה את כוחי לספר לך שהיתה שם אהבה גדולה אך מסוכנת לאיכות חיי הנפש. קריאתך הנוספת קרובה יותר, כך סיפר לי הדובר, לאמת. אבל איך אמרה הנמענת לדובר?:
"אם אתה לא מסוגל לשנוא אותי, אל תטרח לאהוב אותי".
וזה התיקון השני שאני מבינה סוף סוף
אתה והדובר חברים אבל לא זהים. תודה שחרמריו חכמיקו
הוא מכיר אותי הכי טוב שאפשר, ולא תמיד מסתדר איתי…
🙂
איזה שימוש מיטונימי! תופסת הרבה מקום, חשכת החדר, סרבנית תובנה. לא קוראת את רשימת המצאי. הערב על עיניה. ניסוח מזהיר, מריו, עומד בגרון.
תודה, לבנה.
אוהבת אוהבת.
תענוג.
דבש.
תודה, שלומית.
אוהב. סיפור אהבה!
🙂
וד"ש לעיר הקודש.
השחר מפציע והוא מגיע עם בתי שיר וגעגוע
שיר המזכיר בכותרת את יצחק בשביס
שכתב את "שונאים סיפור אהבה"
שמועלה בתאטרון גשר גם כמחזה.
אוהבת את הצירופים בשיר של משחקי החיים
"איני ואת" "חשכת חדר השינה שופכת אור"
"המטבח צר מלהכיל הסלון הולך רכיל"
"תיבה גדולה ודואר בה מעט"
("עיר קטנה,ואנשים בה מעט" לנחום גוטמן)
רוח ים בנווה של צדק, צדק פואטי.
יופי של שיר.
כל טוב ובריאות.
מיכל, באמת יש בשיר ארבעה בתים (שניים של אוקטבה ושניים של ססטט, כפי שמחייבת הסונטה). וגעגוע? את זה אשאיר לפרשנות הקורא.
תודה על ביקור הבזק. מקווה שאראה אותך כאן עוד. כל טוב, יקירתי.
שחמריהו חביב,
סתם התכתבתי עם ארבעת הבתים של הסונט
עם ארבעה בתים וגעגוע של אשכול נבו.
טוב לא אהיה רצינית כדי שלא תאמר לי…
אני בהחלמה (מהניתוח) בבית
ורוצה להאמין בכוחו של ההומור לרפא.
אז אם יש לך בדיחות שנונות להעלאת המורל
תוכל לשלוח במטע הבננות הציבורי
או באימייל הפרטי.
כל טוב וקיץ קליל
מיכל, חדשות נפלאות. גם החלמה וגם כמיהה לבדיחות. אני יודע רק בדיחות גסות, אז נוותר. אשלח לך איחולי החלמה מהירה ושפע בריאות, יקירתי.
🙂